היא הוציאה במהירות את המפתח מהכיס,דוחפת אותו במהירות אל תוך
חור המנעול, בידיים קפואות עם דמעות בעיניים, מושכת באף,
ומנגבת את הדמעות בשרוול.
כשפתחה את הדלת, הוא רץ בדיוק כמו שרצתה בחיבוק. חיבק אותה
עמוק בין ידיו עד שהרגישה כי היא נעלמת בתוכו. כפות הידיים שלו
מלטפות את השיער שלה, זרועותיו מחבקות את הגב, דמעותיה נספגות
בחולצה שלו.
הקול הנעים שלו נכנס אל תוך הנשמה שלה ומלטף לה את הפינות,
אוסף אותה אליו ומרגיע אותה, כמו תינוקת בעריסה.
שוב מתפרקת עליו כמו היה חומה, שוב מחבקת אותו חיבוק ללא מגע,
מנשקת אותו נשיקות ללא רטיבות.
"זה אתה! אתה לא אמיתי!" שורטת אותו מכעס, אך שוב טומנת את
ראשה בחלל החם הזה שביניהם. היא יודעת, היא זוכרת את היום בו
פתחה את הדלת ההיא. היא זוכרת את היום בו מצאה מפתחות זהב אל
דלת נסתרת שכזאת. לא תשכח גם אם תרצה.
כי המבט החלומי הזה שעל פניו, היה כה מוכר, כאילו ראתה אותו
כבר בעבר. ורק השפתיים היו כה זרות לה, לא הכירה, מעולם לא
נגעה בהן. היא נזכרה שכשהייתה ילדה, רצתה פעם אחת להגיע
לשוקולד שהיה על השיש במטבח של אימא שלה, נזכרה איך נאחזה
בידית הארון, נזכרה איך עלתה על קצות אצבעותיה, ורק בשביל
לגעת, בשביל לטעום טעם חדש.
כמו שוקולד חלב, היא רצתה את השפתיים האלה. העבירה את אצבעה על
שפתיה שלה, מדמיינת את המגע שלהן, כמו של שוקולד חלב.
היא מושכת באפה, ומריחה את ריח הגוף שלו, שעולה וממלא את ראשה.
אדים של רגש שאותו לא הבינה...זאת הדלת שהעיבה על שניהם. הדלת
הזאת.
חושבת שמרגישה את ידיו עוברות על גבה, מחבקות אותה אליו, לא
משחררות.
היא זוכרת איך שוב פתחה את הדלת כאשר החורים תחת רגליה  גדלו
והתרבו. היא זוכרת איך ברחה ויצאה מהן, כמו מתוך שלוליות מים.
היא זוכרת איך נפלה רגלה פעם אחת, כשלא הספיקה לפתוח את הדלת
לגמרי...ורק האוויר נשב עליה מבפנים.  היא צעקה ובכתה לעזרה,
החורים תחת גופה הפכו וגדלו, התאחדו למכתש שחור שאיים להפיל
אותה אל תוכו, אבל מתוך הדלת הוא יצא והציל אותה,  חיבק אותה
אליו... (עכשיו זה כמו תמיד) אבל אז, זה היה חדש. היה לזה ריח
של שוקולד חלב, הוא משך אותה והבור נעלם, ושניהם נשארו אל מחוץ
לדלת.
מעולם הוא לא שאל למה היא פתחה את הדלת אליו, מעולם לא דיבר
אליה מילים שכאלה. לא תקף אותה כמו כולם בשאלות קשות, תמיד אמר
מה שאהבה לשמוע,תמיד היה מה שחלמה עליו, היה טוב אליה, טוב כמה
שהוא יכול, מעולם לא אמר לה שהיא אינה מספיקה לו.
הוא תמיד חיכה לה שתבוא, וחיבק אותה ולחש לה מילים שאת ניגונן
אהבה, וגם את הנשיקות...גם את הנשיקות שלו היא אהבה. תמיד היו
שפתיו מאדימות מאהבתה כשנישקה אותו, צבעו השקוף התמלא באודם של
אהבה שכל כך רכשה לו, והיום היא לא מאמינה שהיא מתכוונת לוותר
עליה. לא לוותר, אולי לסגור את הדלת לתקופות קרובות יותר, לא
לבקרו מדי יום, כמו שהיא רגילה, זה כבר כואב כל כך... המפתח
צורב את עורה בכל פעם שהיא מכניסה אותו אל תוך חור המנעול.
היא מלטפת את פניו, מנשקת את השפתיים שלו, מריחה את ריח
השוקולד שלו, בפעם האחרונה. הוא לא מתכוון להתנגד, מעולם לא
הייתה לו דעה משלו, אולי הוא קצת נעלב, או שזאת היא שמעליבה את
עצמה. כי הרי היא זאת ששלטה בו כל הזמן,היא זאת שהריחה את ריח
השוקולד, לא הוא שבאמת היה לו ריח כזה. היא זאת שהרגישה איך
דמעותיה נספגות בגופו, זה לא הוא שבאמת הסכים לספוג, היא זאת
שראתה אותו כאשר פתחה את הדלת, אין זה אומר שהוא באמת היה שם.


וכשעזבה את חיבוקו, סגר אחריו את הדלת, ומעולם לא יצא שוב.