ישבתי וחיכיתי לה. היא אמרה שהיא תבוא. היא באמת תבוא. היא
אמרה לי לחכות. וזהו, אני אחכה.
כבר נעשה מאוחר. השמיים התחילו להחשיך.
וטלי לא באה.
אם זו הייתה סתם מישהי, לא הייתי מחכה. אם זו הייתה שני, למשל,
אני לא בטוח שבכלל הייתי יושב על הספסל בטיילת, מול הים.
בעצם, אני בכלל לא אוהב את הים. לא, אני אוהב את הים, כלומר,
לא ממש אוהב, אבל גם לא שונא. אין לי משהו מיוחד נגדו. אני לא
אוהב את החוף. עם כל החול הזה, שנכנס בין האצבעות, ותמיד מצליח
להגיע לעיניים שלי.

אני אוהב את טלי.

מאז שהייתי קטן, אני אוהב את טלי. מאז שראיתי אותה בפעם
הראשונה.
זה היה בכיתה ב'. ישבנו בכיתה, ואז ציפי המורה נכנסה, והציגה
אותה. היא הייתה ממש יפה, היה לה שיער חום ארוך, שהיו בו קצת
תלתלים, ועיניים ירוקות, היא לבשה שמלה ירוקה, עם פרחים
אדומים. וציפי המורה הושיבה אותה בשולחן לפניי. אני אף פעם לא
אשכח איך הרגשתי אז. הייתה לי סחרחורת כזאת, והרגשתי מין
פרפרים בבטן, והלב שלי כמעט התפוצץ.
היא ישבה ליד בן, שאז הייתי קצת חבר שלו, וכשהוא הציע לה
להשתמש בעפרונות הצבעוניים שלו, היא צחקה. איזה צחוק נפלא יש
לה, לטלי. מן צחוק מתגלגל כזה, אבל גם מתוק וחמוד ויפה ונהדר,
הצחוק הכי נפלא שאי-פעם שמעתי. הצחוק הכי נפלא שרק יכול
להיות.
גם היום, בהפסקה האחרונה, כשהיא באה אליי, היא צחקה את הצחוק
הזה.
אני לא הבנתי למה בדיוק היא באה. אני וטלי לא ממש מדברים. היא
כל הזמן מסתובבת עם החברות שלה, או עם תום, או עם ארז או עם
בן, שאני כבר לא כל-כך חבר שלו. הם לא דיברו איתי, אז למה שטלי
תדבר איתי?
זו הסיבה שהייתי מופתע.
הסתכלתי מסביב, לא היה אף אחד, הייתי לבד בכיתה. עם טלי. בחוץ
שאר הבנים שיחקו כדורגל, הבנות הסתכלו על המשחק או סתם דיברו.
טלי הסתכלה לי בעיניים, אני הסתכלתי לה בעיניים הירוקות היפות
שלה. היא אמרה לי: "דני, אני יודעת שאנחנו לא ממש מדברים". לא
דיברתי, שתקתי, התביישתי. הפעם האחרונה שדיברתי עם טלי הייתה
לפני שבוע וחצי בערך, כשנפל לה העט, היא ביקשה ממני להרים
אותו. נתתי לה אותו, היא אמרה "תודה". אמרתי "בבקשה" בשקט. זו
הייתה השיחה היחידה שלנו בחודש האחרון. "חשבתי, דני, אולי...
אולי נוכל לדבר מתישהו?" היא אמרה וסובבה את ראשה לכיוון
החלון.
הייתי המום, פתחתי את הפה מרוב תדהמה. כשראיתי שהיא מסתכלת,
מהר עשיתי כאילו אני מפהק.
אמרתי "בסדר". היא אמרה: "יופי. אז תחכה לי היום בשש, בספסל
שמול הטיילת, ליד הירידה לחוף". ידעתי לאיזה ספסל היא מתכוונת,
זה תמיד היה אותו חוף.
היא הסתובבה ויצאה מהכיתה.

הגעתי לספסל כבר בעשרה לשש. לא רציתי לאחר. לא רציתי שטלי תחכה
לי. חיכיתי.
טלי לא הגיעה.
בשמונה כבר כמעט התייאשתי. חשבתי אם לקום, או לחכות בכל זאת.
חיכיתי.
בשמונה וחצי שמעתי צעדים מתקרבים. שמעתי צחקוקים ופטפוטים.
הסתכלתי כדי לראות מי מתקרב. בן היה שם, ושני וארז ועוד כמה
בנים ובנות.
וטלי.

הם נעצרו מעט לפני שהם הגיעו לספסל שלי. בן לחש משהו לטלי. היא
אמרה: "נו, אתה רואה, אמרתי לך שהוא יהיה כאן". הוא אמר לה
שהיא צודקת, ושנכון, שהוא טעה.
הוא נתן לה נשיקה על הלחי.
לא יכולתי להסתכל יותר, התחלתי לרוץ, דמעות מילאו את עיניי.
מרחוק, שמעתי אותה צוחקת.
שמעתי את טלי צוחקת את הצחוק הזה שלה, הצחוק הנפלא שלה.
הכי נפלא שרק יכול להיות.