באמצע הלילה, עמדנו שנינו ערומים על אדן החלון, ברקע מוסיקה
קלאסית דרמטית שרק הלכה והתחזקה ככל שהתחזקו דפיקות הלב שלי.
-"אתה רועד... למה אתה רועד?" היא שאלה אותי.
-"כי אני לא חושב שאני עוד מוכן לעוף" עניתי. לא יכולתי להפסיק
לרעוד. השרירים יצאו מכלל שליטה ורק קיוויתי שלא יקרה שום דבר
לפני זמנו המתוכנן.
היא הסתכלה עלי מספר שניות. זה היה מבט של התרגשות, של אדרנלין
מפעפע, אבל לא של פחד. אולי זה היה מבט של חשק. לבסוף הפנתה את
מבטה אל עבר הכביש, שילבה את ידה בידי ושאלה "למה אתה פוחד
לעוף?" כבר קיוויתי שהיא לא שמה לב, אבל היתה לי תשובה מוכנה
מראש אותה היכנתי לכל מצב שלא יהיה; בקושי רב, מבין שיניים
קפואות ונוקשות ללא הרף, סיננתי "אני פשוט פוחד ליפול".
חיוך רחב של סיפוק ניסך על פניה הלבנים ועיניה הכחולות הבריקו
לאור הירח המלא. עם יד אחת פרושה כמו כנף של מלאך ויד שנייה
משולבת בידי היא משכה אותי אל המערבולת בשלווה מדהימה.
שקט שחור ירד על העולם.
פתאום ניצת גפרור ויכולתי לראות את כפות ידי. אבל היא נעלמה.
הייתי בטוח שהיא הדליקה את הגפרור אבל היא כבר לא היתה שם.
פעימות הלב שלי, שעדיין לא נרגע, הדהדו ברחבי החלל השחור, חזרו
אלי, אני לא יודע מאיזה קיר בדיוק. בראשי שמעתי אותה:
-"נו, זה היה כ"כ נורא?" אמרה בקול מתוק וצחקה.
-"איפה את? את פה?" לא היתה תשובה.
-"אתה עדיין מפחד לעוף?"
-"עפנו? מה קרה? איפה את???" חיפשתי אותה בקולי אך שוב לא
נשמעה כל תגובה.
שוב נשמע אותו צחוק מתוק בחלל השחור "נפלנו. עכשיו כבר אין לך
יותר ממה לפחד."
לא ידעתי מה לענות. לא ידעתי מה לחשוב. כל הזמן פחדתי שהקול
שלה ייעלם ושאני אשאר לבד, אז ניסיתי לענות הכי מהר שיכולתי.
הצלחתי לפתוח את הפה רק אחרי דקה בערך, דקה קפואה של שקט לרקע
גפרור בודד הדולק כבר 3 דקות בערך: "נפלנו?!" גימגמתי בכבדות
"מה זאת אומרת נפלנו? אז עכשיו אני מת?!"
צמרמורות החלו לרוץ בכל חלקי גופי הנירדם לאט לאט, הולך ונהיה
כבד מרגע לרגע. לקח לה יותר מדי זמן לענות, ורק קיוויתי שעוד
אהיה ער כשתענה.
-"אתה עדיין מפחד?"
-"מפחד ממה?! מלעוף? אבל נפלתי, עובדה שנפלתי, אמרתי לך
שניפול..." כ"כ בכיתי, כ"כ כעסתי, כ"כ לא הבנתי... "אז עכשיו
אני מת?" הטריף אותי יותר מהכל הרוגע המושלם שלה, איך כאילו לא
היה לה איכפת שאמרתי לה אינסוף פעמים שרציתי לחיות ואיך שסמכתי
עליה, והיא ידעה שסמכתי עליה.
-"עכשיו אתה חופשי. זה לא מה שרצית? להיות חופשי מהכל?"
-"אני לא חופשי! אני מת! מה זה עוזר לי שאני חופשי אם אני מת?!
ומה חופשי בלהיות מת?!"
-"פה זה רק אתה. זה העולם שלך. אתה מתחיל מחושך, משקט, מקור.
מכאן תיבנה הכל כמו שאתה רוצה. מזל טוב, קיבלת להיות אלוהים."
כשכבר לא נותר לי מה להגיד, המום והזוי עוד הצלחתי לשאול "ומה
איתך?"
כבר חשבתי ששמעתי תשובה , אבל התשובה מעולם לא הגיעה, לפחות לא
אלי. עכשיו יש לי עולם חדש לבנות, עולם שלי. כנראה שזאת היתה
המתנה שלה ליום הולדתי ה19. נראה לי שהדבר הראשון שאברא לי
יהיה עוד אחת כמוה. אחת שכשארצה לברוח או סתם להיעלם לכמה
ימים, תוכל לעשות אותי חופשי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.