קוראים לה בעצם עדי.
היא לא כל כך אוהבת להקשיב לי אבל אין לה כל כך הרבה ברירה כי
יש לי תחביב לדבר המון. בערך בכיתה ג' גיליתי שאפשר לכתוב את
הדברים שאי אפשר להגיד. אז כתבתי.
אני חושבת עליה כרגע, על עדי. היא קוראת את כל מה שאני כותבת
ותמיד דואגת שאני ארגיש טוב בקשר למה שאני כותבת. היא מעודדת
אותי אין לה כל כך הרבה ברירה כי אחרת אני פשוט אבכה שם.
ביום שישי שעבר ישבתי אצלה בבית וראינו טלויזיה. היינו אני,
עדי, מידיין ואיילון.
אחרי כמה שעות שבהן ראינו אין ספור סרטים וחוש הזמן שלנו כבר
התקפל לו מתחת לכורסא והשמיע קולות של שטיח, מידיין קרא לי
לחדר.
שם הוא זרק אותי לאנחות ומבלי להסתכל אחורה הוא הלך ואמר- היה
נחמד...
ישבתי בחדר של עדי ובכיתי. והפעם בכיתי לא על דברים מפגרים כמו
אם הסיפורים שלי טובים מספיק או לא, בכיתי על זה שהוא הלך
ממני. הבן כלב מזדיין בתחת הזה שישרף בגיהנום ושיתלשו לו את
הביצים ודגש על זה שימות!
עדי נכנסה לחדר וחיבקה אותי.
חזרתי הביתה וניסיתי להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה בכיתי
כל כך. והדמעות לא הפסיקו הן רק התגברו, בכיתי בהתחלה על
מידיין ואחר כך על עצמי ואחר כך על השמלה שנקרעה לי ופשוט לא
יכלתי להפסיק. לקחו אותי לרופאה שתטפל בי. גם לה לא היתה את
התשובה לבכי הלא מוסבר הזה. אימא שכבר התייאשה, שמה לי מתחת
לפנים דלי לאגור את המים כדי לא להרטיב את השטיח. עבודת יד
מיובאת מאיראן.
הדלי התמלא והגיע דלי אחר. בנתיים ישי גולן , ההוא מטירונות
כיכב לי על המרקע בכל מיני קלטות שהקליטו לי. ראיתי אותו
ובכיתי שלי אין כמוהו. ואז החליטו שאני צריכה לקרא ושאולי זה
יגרום לי להפסיק לבכות.
הרטבתי את הספר של אתגר קרת בדמעות כי אני לא כמוהו ולי אין את
הכישרון לכתוב סיפור כל כך מפגר על חזיר מזדיין מחרסינה
ושילמדו אותו בבהי"ס!
הדמעות שלי כבר עמדו בחצר בדליים גדולים שכיסו את כל הדשא.
בערך באוגוסט היה שרב. דבר שהעציב אותי יותר.
החזאי אמר שהכינרת מתאדה והמדינה הכריזה על מצב חירום. פתאום
גם הפלשתינאים וגם אנחנו החלטנו על שביתת נשק ויבאנו מים
מסוריה ומתורכיה ומכל מקום אפשרי אבל כזה שרב לא היה.
יום אחד הגיע איש גדול ממדים לבוש במדי צבא ולקח מאימא את
הדליים שלי. מרוב הלם מהדרך הברוטלית שבה הוא פשוט בא ולקח את
הדמעות שלי לשירות המדינה, הפסקתי לבכות.
אימא קיבלה צל"ש על עזרה למדינה והפכה לאזרחית כבוד.
אני הפסקתי לבכות.