משמלאו לי שבע עשרה, מה שאגב לא היה כל כך מזמן
מתרוצצת במוחי מחשבה מטרידה למדי, לפעמים היא לא נותנת לי מנוח
לילות על גבי לילות.
חשבתם פעם מה יקרה אם תקומו בבוקר ובחדשות של 7 יודיעו שהיום
זה סוף העולם,
דהיינו בשעה 24:00 בדיוק העולם מתפוצץ, נופל אסטרואיד,
החייזרים באים, what ever  
הסיבה לא חשובה כרגע חשוב הרעיון עצמו, נשאר לכם פחות מ-24
שעות לחיות.
לא יודעת, אני חושבת שלא הייתי מתרגשת מכך יתר על המידה, כל
דבר בפרופורציה.
אחרי הכל, מה יש לי להפסיד?
הורים, חבר, כסף, סקס ומוזיקה טובה?
אז מה, יש דברים יותר חשובים בחיים, נכון?
(אהההה, הציניות שלי הורגת אותי, איזה חיים ואיזה בטיח, אנחנו
הולכים למות זוכרים?).
בכל מקרה, אני חושבת שהייתי הולכת לים בשביל להסתכל על הכחול
העמוק שלו בפעם האחרונה.
כן, זה הדבר האחרון שאני רוצה לראות בחיי.
הים,כל כך גדול ואיימתי כל כך כחול.
הייתי יושבת על החול ומחייכת ואז הייתי מתקשרת לחבר שלי
אביעד.
הייתי שואלת אותו מה נשמע (בהתחשב בכל שהוא נמצא לפחות במרחק
של מאה קילומטר ממני).
היינו מנהלים שיחת חולין רגילה, שבסופה כמו תמיד נפרדים ב"אני
אוהב/ת אותך"
הרגיל שלנו ומניחים את השפורפרת. (או במקרה שלנו בעזרת פלאי
הטכנולוגיה
לוחצים על מקש end בסלולרי).
כן, אביעד הוא הבנאדם האחרון איתו הייתי רוצה לדבר.
כשאני חושבת על זה, הייתי כנראה אפילו מזילה דמעה או משהו, על
כל מה שהולך להיגמר בקרוב מאוד. בסך הכל חבל, היה לא רע.
אבל לכל התחלה יש תמיד סוף, והנה הגענו לסוף של זה.
אני אשקע לי במחשבות עד מחר (כרגיל, רק שהפעם זה קצת שונה, אין
מחר).
ולא אשים לב איך הזמן רץ.
כשאתעורר מחלומותי בהקיציס יהיה זה כבר ערב, השמש תשקע לה בים
בפעם האחרונה,
וקרנים חלושות ואחרונות בהחלט יצבעו את השמיים בפעם האחרונה
בצבעים עדינים ופסטליים,
ואני ארגיש פתאום צורך לשיר.
כן, לשיר אני רוצה! secrets של מדונה, שיר פשוט מדהים.
הוא יהיה המנגינה האחרונה שאוזני ישמעו, הצלילים האחרונים
שגרוני יפיק.
ואז אני אקח כדור שינה ולעולם לא אתעורר.
אז אולי זה לא היה סוף העולם למרות הכל, מי יודע???