אני מאמינה שאנשים צריכים להחליט על כיוון ולקום. לעמוד מול כל
רוח, חזקה ככל שתהיה, ולדעת שהם שם מתוך האמונה הבוערת הזאת,
מתוך הצורך הפנימי לשנות.
לצחוק כי אפשר. לעזור, כי זה הדבר הגדול ביותר. להסתכל מבחוץ
ולבחון את הבפנים בכל רגע; לעשות את המעשה המוסרי.
לא לפחד. לא לפחד מהמבטים. כי המבטים יגיעו, והאמירות הכואבות
-"מה גורם לו לחשוב שהוא יותר מאיתנו, שהוא יכול להגיד לנו מה
לעשות - "
לפשט את הדברים, לצאת מקונפליקטים.
להיות אחד, אבל לדעת שיש את הזכות המלאה להיות יותר. להיות
הרבה, להיות חצוי, להיות מנוגד, להשתנות בכל רגע. אנשים הם לא
פסל וזה פשע להפוך אותם לכאלה.
להבין את הגבול העדין בין ביטחון בעובדות להיאחזות נואשת בהן.
להיות שביר, להיפגע. זה מונע ממך להיות אטום, ומפסיק את הרצון
לפגוע באחרים.
להאמין. להאמין שאפשר לחלום, שמותר לקוות, שמותר לרצות ושמותר
לרוץ הכי רחוק והכי חזק והכי אמיתי שאפשר. להאמין שהאמונה
גורמת. להאמין בקול שלך.

אני מאמינה שהאדם הוא היצירה הכי הרמונית ומכווננת שקיימת. אני
מאמינה שהאדם מסוגל להשתפר, מסוגל לשנות, מסוגל להרים את עצמו
הכי גבוה ולהוריד את עצמו הכי חזק למטה, אם הוא רק רוצה.
ואני לא יודעת כל כך הרבה דברים שזה פשוט מייאש. אני לא יודעת
מה הדרך שלי, ואני לא יודעת אם אני יכולה להניע את עצמי בדרך
שהמצאתי, ולהמשיך להאמין בה כל הזמן.
אני לא יודעת אם הקיום הזה אובייקטיבי, או שאנחנו נותנים לו את
הממשות. אני לא יודעת איך אלוהים, ואני לא יודעת אם אלוהים.
אני לא יודעת מה יקרה איתי עוד חצי שנה...  האם אני אבכה היום,
ואם לא היום - אז האם מחר, והאם אני אפגע במישהו... אני לא
יודעת אם אני צריכה להתחמק מויכוחי סרק, או לעמוד חזק נגד
הבנאדם ולהיכנס בו בחזרה. התקפלתי ונעלמתי כבר כל כך הרבה
פעמים, שכבר נהייתי אלימה מבפנים.
לכאורה טוב לי. אבל מה כל ההתכווצות הפנימית הזאת, הפחד לדבר,
כל פעם שאני עם אנשים לא מוכרים?

אבל אתם יודעים מה? אני מאמינה שאני לא היחידה שמרגישה
ככה.
תפתחו את הידיים לשמיים ותזרקו זיקוקי דינור. היום זה היום.