רק כשרע לי באמת אני מרשה לעצמי לחשוב עלייך.
יש שישאלו, למה לא? אם המחשבה עליו עושה לך טוב תחשבי עליו.
ואז אני נאלצת להסביר ולהתחנן שכשיתחיל לבעבע בי הרצון העז
לחשוב עלייך, יעצרו אותי ומהר, יסיחו את דעתי. כי האופוריה
הזמנית שבה אני ארחף כשאני אחשוב עלייך תעבור מהר ואני אצנח
עמוק לתוך התהום של השגרה היומיומית שמאז שאתה כבר לא חלק
ממנה, נדמה שהיא איבדה מיופייה.
אני זוכרת את הפעם האחרונה שנתתי לעצמי לחשוב עלייך, זה היה
בסוף הקיץ לקראת היום הראשון ללימודים, אני זוכרת שאמא שלי
קראה לי שרמוטה ואמרה שחבל שנולדתי כי אני בושה לה ולאבא. הדבר
הכי נורא היה שלא היה לי אותך, אתה כבר היית במקום אחר, רחוק,
אפילו לא ידעתי אם אתה חי באותם ימים חשוכים, הדם זרם והשקט
צרם והייתי כל כך בודדה.
כשאמא זרקה את התמונות שלך, בגלל שאתה כביכול הופך אותי
לשרמוטה שהיא חושבת שאני, לא בכיתי, לא הייתי מסוגלת לבכות.
ישבתי שעות על גבי שעות כמו צופה בסרט, כשבעצם מול עיניי ריצדו
רגעים ומילים שאתה הטבעת על קו הזמן.
אי אפשר היה לדבר איתי, הייתי כמו רוח רפאים טיילתי בין אנשים
ובכלל לא הייתי מודעת לקיומם, הייתי כל כך מאושרת. הרגשתי כמו
פעם כשהיית פה לצדי.
אחרי כיומיים התנדפת, הזיכרון החד של עינייך הננעצות בי,
היטשטש לאט ולבסוף נעלם כלא היה. נותרתי עם עצמי ועם המחשבות
שלי ומרוח רפאים הפכתי מתה. לא הרגשתי כלום.
מאז אותו קיץ כבר עברו כמה וכמה חודשים ארוכים, ועכשיו אני רק
חושבת על לחשוב עלייך ומתמלאת פחד.
רק רציתי שתדע, שהיום, חשבתי עלייך כל הזמן.