דמעה עגולה וחמה זלגה לאיטה על לחיי והרטיבה את פני אחריה באו
עוד הרבה דמעות כולן נראות אותו דבר כולן מלוחות.
אנשים באו אלי חיבקו אותי לטפו את ראשי ניחמו אותי, המון אנשים
באו אנשים בלי פנים, חלולים מי צריך אותם בכלל שילכו כולם, הם
יושבים על הספות והכיסאות שבבית נכנסים יוצאים שותים קפה
מחבקים את אמא מדברים קצת עם אבא בקולות חלשים והולכים, חוזרים
לחיים הצבעוניים והרגילים שבחוץ ורק הבית אפור ומין עצב מחניק
וחוסר ידיעה ממלא אותו.
הבטתי התמונה שלו שהיתה תלויה על הקיר בתוך מסגרת שחורה שכל כך
לא התאימה לו הוא היה שם מחייך צוחק מלא שמחת חיים מדהימה
ומבעד לדמעות הוא נראה כמעט אמיתי כאילו שאם אני אושיט יד או
אקרא בשמו הוא יבוא ויחבק אותי ירים אותי על כתפיו החסונות
ויגיד לי שאני האח הכי טוב שיש לו ואני אזכיר לו שאני האח
היחיד שלו והוא יצחק בצחוקו המשוחרר נטול המעצורים הסוחף.
עוד מישהו בא חיבק אותי קרע אותי בכוח מההזיה הנעימה שלי כמעט
שצעקתי עליו שלא יקח לי את יובל שלי לא עוד פעם אבל שתקתי.
עוד מישהו נכנס בשקט וכמו שחקן באיזה הצגה, הוא חיבק את אמא,
החליף כמה מילים עם אבא והתיישב על אחד מהכסאות, שנאתי אותו
כמו ששנאתי את כל האחרים, רציתי שילכו, מה הם מבינים? איך הם
בכלל יכולים לדעת מה אני מרגיש?
רציתי לקום ולצעוק עליהם אבל נשארתי יושב על הכורסא האדומה של
יובל, זכרתי איך הוא היה חוזר הביתה לסופשבוע מוריד את התיק
הענק מחבק את אמא ואבא ומתיישב על הכורסא האדומה שלו שוקע בה
ולוקח את העיתון וקורא לי, הייתי בא מיד, הוא היה מחייך אלי את
החיוך המקסים שלו, מגחך מעט ואומר שבקצב הזה אני אהיה חייל
לתפארת, אם הוא רק היה יודע כמה גאה הרגשתי כשאמר את זה.
אז הייתי מתיישב על ברכיו והיינו קוראים יחד את העיתון עד שהוא
היה נרדם ואז הייתי יורד ממנו בזהירות שאני לא אעיר אותו
והייתי מכסה אותו בשמיכת צמר והולך לישון. הוא היה ישן כל
הלילה וקם למחרת ביום שבת בערב, הוא היה קם וישר קופץ על רגליו
מסתכל בשעון הגדול שעל הקיר וצועק: בן למה לא הערת אותי? כבר
שבע ואני רציתי לקחת אותך לקניון לראות סרט או לאיזה בית קפה
ואתה לא הערת אותי.
ואז הוא היה תופס אותי ומרים אותי באוויר וסוחב אותי לאוטו של
אבא ואני כאילו הייתי נאבק בו אבל רק כאילו.
היינו נוסעים ככה ביחד, לא למקום מסויים פשוט נוסעים, נהנים
מהנסיעה השקטה ומדברים על הכל. אהבתי את הנסיעות האלה הכי
בעולם אהבתי לשבת ככה לידו ולהסתכל בו רציתי להיות בדיוק כמוהו
שאני אגדל, הוא היה הגיבור שלי, האח שלי והחבר הכי טוב שלי.
לפעמים הוא היה עוצר את האוטו ליד הקיוסק של משה וקונה בקבוק
בירה ושותה אותו, הוא היה משאיר לי שלוק קטן בסוף שאני אטעם,
ואלמד לשנוא את זה הוא היה אומר ספק בציניות ספק ברצינות.
בפעם האחרונה שבא הוא קנה שני בקבוקי בירה ונתן לי אחד ואז בלי
לדבר הוא נסע לים, התיישבנו שנינו על מכסה המנוע של האוטו
והבטנו על הגלים שמתנפצים אל החוף. הוא שתה את הבירות בלגימות
ארוכות, שתיתי גם אני כמה לגימות ואז ראיתי שהוא מסתכל עלי
ומחייך לעצמו, הסתכלתי לתוך עיניו הכחולות והיפות.
פתאום הוא משך אותי אליו ותפס אותי בכתפיים ואמר: בן תראה כמה
גדלת ממש גבר נהיית לי. הוא חיבק אותי בידיו החסונות ואחרי
ששחרר אותי הוא הביט בבקבוק הבירה הכמעט מלא שלי וחייך את
חיוכו הממזרי, קדימה! הוא אמר תשתה הכל, תגמור את הבירה.
ישבנו שם עד שגמרתי את הבקבוק ואז חזרנו לאוטו ויובל נתן לי
לנהוג קצת.
כשחזרנו הביתה הוא הביט בשעון ונבהל, מה? הוא שאל, כבר אחת?
רוץ מהר לישון יש לך בית ספר מחר! אז הלכתי לישון.
שקמתי בבוקר יובל כבר לא היה בבית, הוא נסע מוקדם בבוקר בחזרה
לבסיס וכל כך רציתי להגיד לו שאני אוהב אותו ושאתמול בערב היה
היום הכי מדהים בחיים שלי ושאני בחיים לא אשכח את היום הזה
ונשבעתי לעצמי שבפעם הבאה שהוא יבוא הביתה אני אגיד לו את זה
ועכשיו אני בחיים לא אוכל להגיד לו שאני אוהב אותו ואין יותר
נסיעות ליליות בשבת ולא בירה לבנה ולא עיתון בשישי בערב.
שוב הדמעות האלה שלא עוזבות אותי ומרטיבות לי את הפנים הן לא
נגמרות לי ונדמה לי שהן לא יגמרו בחיים.
יובל איך עזבת אותי אני צריך אותך גיבור שלי אני אוהב אותך.
עוד מישהו נכנס עוד חיבוק עוד ליטוף עוד לחיצת יד לחישה מהססת
של שלום.
הרגשתי חנוק בין כל האנשים האלה שהיו בבית שלי רציתי לצרוח
ולשחרר את כל הכעס והכאב והכי הרבה את העצב החונק הזה, בצרחה
אחת חזקה לצרוח לאוויר לרוח לשמיים השחורים.
הרגשתי איך אני נסחף במערבולת שחורה של כאב ופחד ועצב נוראי.
קול מוכר קרא לי מרחוק, פתחתי את עייני בקושי אמא עמדה מולי
מחייכת אלי חיוך עצוב והעיניים שלה היו עצובות מאוד והדמעות
עדיין ירדו מהן, והיא חיבקה אותי חזק.
סבתא ניקתה את הכוסות המלוכלכות וסידרה את הבית ואחרי זה באה
אל אמא חיבקה אותה ואחרי זה את אבא ואותי ואמרה שתבוא מחר ישר
על הבוקר ויצאה בשקט מהבית.
עכשיו נשארנו רק אמא אבא ואני , יובל בטח היה יודע מה להגיד
ברגע כזה אבל הוא לא היה איתנו ובחיים לא יהיה אז ישבנו
שלושתנו מביטים זה על זה בעיניים רטובות שותקים כל אחד שקוע
בעצב הפרטי שלו בזיכרונות שלו מיובל.
הבטתי בתמונה שלו על הקיר היא כל כך הכאיבה לי כאילו מישהו תקע
לי סכין בלב אבל לא הדם שלי יורד ממנו אלא הדם של יובל הגיבור
שלי שלא יחזור אלי יותר.