" אני לא מבין מה את רוצה", הוא אמר.
" לי זה דווקא די ברור ", היא אמרה באדישות, מתמתחת לה בכורסא
הגדולה והנוחה.
" תפסיקי ", הוא אמר בעצבנות והיא שלחה בו חיוך חתולי.
" איזה רציני אתה היום... טוב בסדר", היא הזדקפה. " אז ניגש
לעניין."
" כן ", הוא אמר, " כדאי ".
" הסיבה שאני רוצה לדבר איתך על זה אחרי כל כך הרבה זמן, היא
שצ'רלי פתאום התחיל לשאול שאלות ".
" זה הגיל, לא? כולם מגיעים לזה, למה ככה ולמה ככה... "
" אני יודעת שהוא רק ילד, אבל אני כבר לא יודעת מה לומר לו
כשהוא שואל על..."
" על מה? ", הוא שאל, ופתאום התשובה נתגלתה לו מעצמה. " הוא
רוצה כבר לדעת על... אני מבין...."
" כן, זו הבעיה! חשבתי שתוכל לעזור לי. איך אני אסביר לו כזה
דבר? "
הוא הביט בה, ופתאום חש את אותה תחושה מוכרת שהיה מקבל כל פעם
כשהביט בה אז, כשעוד הייתה חלק ממנו. לא, הוא חשב לעצמו. תפסיק
לחיות באשליות. אתה כבר לא רלוונטי בשבילה. וגם לא תהיה...
" קלארק? קלארק אתה מקשיב לי בכלל?! ", היא שאלה, וחשבה לעצמה-
פעם מעופף, תמיד מעופף.
" כן, כן... אז אני חושב שאת צריכה להתעלם מהנושא. הוא לא
יבין, אין טעם לנסות להסביר עד שהוא יגדל קצת.  אבל למה באת
אליי עם זה? מה את רוצה ממני? בעצמך אמרת שזו כבר לא הבעיה שלי
".
היא קפצה ממקומה בכעס, לקחה את התיק שלה וצעקה: " תתקשר אליי
כשהבן שלך יהיה "הבעיה" שלך! "
הדלת נטרקה בכוח, וצעדיה המהירים נשמעו מחדר המדרגות בחוץ עד
שגוועו.
קלארק ישב שם, מול הכורסא הריקה. לרגע התפתה לשבת שם, רק להריח
את הבושם שלה. את הריח המיוחד שהיה תמיד בשיערה.
צ'רלי, הילד שלו... היא תמיד הייתה כל כך נחושה להרחיק אותו
מהילד שלו, אבל עדיין קישר משהו ביניהם, אותו סוד נורא... האם
צ'רלי יודע? האם כבר הבין? הוא קרא פעם באיזה ספר שלילדים יש
חושים מיוחדים,
יותר מפותחים משל מבוגרים. אבל ישנם סודות שמסוכן להתעסק בהם.
כן, עדיף להשאיר את הכל קבור. היא בוודאי תמציא לו איזה תירוץ,
ולאט לאט השאלות ייפסקו.
הוא קם והלך למטבח להכין לעצמו קפה. בדרך חלף על פני תמונה
ישנה מיום ההולדת הראשון של צ'רלי, שהייתה תלויה על הקיר. אהה,
הוא נאנח.
מעניין מה יגיד צ'רלי כשיגלה שאבא שלו הוא דמות מצויירת.