היא עומדת לה שם. לבד. תווי פניה עצובים.
נראית כחושבת על שהיה ושיהיה. פסימית.
לא זזה הרבה. נראית תמהונית, עד כדי כך.
פתאום החלה נעה לכיוון התחנה המרכזית.
מביטה מטה. שומעת רוק בדיסקמן. שקטה.
לא מסתכלת שמאלה או ימינה. מנותקת.
שומע אותה בצעדים שקטים, רועמים כרעידת אדמה.
ואני שואל עצמי כיצד ייתכן שלא שומעים אותה כלל.
אני עוקב אחריה. בסבלנות עובר בתלאות מסעה המפרך.
פתאום נעצרת. נבהלתי. המשכתי לצעוד כדי שלא תבחין.
אך זה מאוחר מדי. היא הישירה מבטה אלי. מאיימת.
אני שואל עצמי מה יהיה עלי עכשיו. הכל תלוי בה.
מקרוב היא נראית כחושה. מאבדת שפיותה.
מביטה בי. מאיימת עלי. חודרת אל עיני.
לא יכול להסתכל יותר. פחד אלוהים.
והיא נסה. אני רודף אחריה.
אך היא יודעת מעשיה.
לאט לאט נעלמת.
הולכת לי.
נעלמת.
במחשבה לאחור, היא צדקה. אני יודע שצדקה. איך ברחה כך ממני.
היא ידעה מה היא עושה. לא סתם נמלטה כאילו ראתה שד. כאילו? |