היא הייתה מהבחורות הממורמרות האלו, כאלו ששנאו הכל ואת כולם,
בעיקר אנשים, בעיקר בנות, בעיקר בנות עם חבר. מרוב שהיא שנאה
את העולם היא נראתה מכוערת. היא מסוג האנשים שנראים ממש יפים
בהתחלה (כאלו שאם הן יושבות על ספסל וקוראות ספר אז ישר מגיע
איזה בחור שרמנטי שמנסה להתחיל איתן), אבל כשמכירים אותן מקרוב
הן מתחילות להיראות ממש רע. היא הייתה מצדיקה את זה בכך שהיא
סבלה, היא אמרה שכל דקה בחיים שלה שעוברת זו דקה של כאב בלתי
נסבל, היא אמרה שהכאב שלה מצדיק את ההתנהגות שלה, ושאם יש
למישהו בעייה עם זה אז יש לו בעייה. זה לא שהיא הייתה בן אדם
רע, היא לא פגעה אף פעם באף אחד באמת, לא משהו מעבר להערות
ציניות או משהו, אבל עדיין... זה מפתיע שהיו לה בכלל חברות,
אבל בכל מקרה החברות שלה היו מהסוג המזוכיסטי חסר חוט השידרה
שאהב שמנתקים לו בפנים.

האנשים היחידים שהיא שנאה אפילו יותר מבנות עם חבר היו המנסים
להתאבד. היא לא הייתה מסוגלת לסבול אותם. היו לה שתי חברות
שניסו להתאבד. אחת חתכה את הוורידים, וכשהשנייה שמעה את זה היא
הלכה ובלעה חפיסת כדורים נגד אלרגייה. כשכולם באו לבית חולים
לנחם אותן, רק היא באה והתחילה לרדת עליהן. "אתן כאלה מפגרות,
איך אפשר לא להצליח להתאבד. חיתוך ורידים בחייאת?! כדורים נגד
אלרגייה?! אתן עושות צחוק? אתן כאלו סתומות. אם באמת רציתן
למות הייתן תולות את עצמכן או משהו, צומיות מפגרות!". מה שהייה
באמת מפתיע זה שהן לא ניתקו איתה קשר, אבל כמו שכבר הסברתי הן
היו מהסוג המזוכיסטי ובכל פעם שהיא עשתה להן רע זה רק עשה להן
טוב.

הייתה לה רק חברה אחת נורמאלית ושפוייה, עוד מימי היסודי, קראו
לה נטע. היא הייתה יפיפייה ועם חבר ולא ברור איך למרות זאת היא
נשארה חברה שלה, אבל יש דברים שכנראה רק אלוהים יודע. נטע
הייתה היחידה שהממורמרת סיפרה לה דברים. היא סיפרה לה פעם
שהסיבה שהיא שונאת את המנסים להתאבד היא כי לדעתה הם לא
אגואיסטים מספיק והם סתם מחפשים תשומת לב, נטע ענתה לה שלדעתה
זה בגלל פשוט בגלל שהיא שהיא מקנאת כי להם יש אומץ לנסות
והממורמרת אפילו את זה לא מסוגלת לעשות. הממורמרת שלנו שתקה כי
לא היה לה מה לענות.

לא היה לה חבר אף פעם, זה מסביר את השנאה שלה לבנות עם החבר,
אבל היא הייתה מאוהבת. היא הייתה מאוהבת באח של נטע שהייה
מבוגר ממנה בשלוש שנים, שהיה ג'ינג'י יפיפה, ושהתאבד בגיל תשע
עשרה. היא אף פעם לא דיברה איתו, היא אפילו לא אהבה אותו עד
לאיזה יום חמישי שהיא הבריזה מבית ספר וקפצה לבית של נטע לראות
אם היא שם. כשהיא הגיעה לבית שלה ונקשה בדלת אף אחד לא ענה,
היא הרשתה לעצמה להיכנס לבד עם המפתח שהייה במקום הסודי (ארון
החשמל, ממש סודי באמת). היא חיטטה במקרר, מזגה לעצמה קולה
ויצאה לעשן במרפסת עד שנטע תחזור.

שם היא ראתה אותו. חצי לבוש (השרירים, הנמשים...), שליו כל כך
(העיניים...), יפה כמו שקיעה ומתנדנד מחבל תלייה. לראשונה
בחייה הילדה התאהבה. נכון, אנשים נורמאליים היו נכנסים לפאניקה
ומתחילים לצרוח אבל הממורמרת שלנו אף פעם לא הייתה נורמאלית.
היא נישקה את כפות רגליו, הצמידה את פנייה לחזה שלו ושאפה את
הריח שלו. היא לחשה לו "אני אוהבת אותך, לנצח". אחרי זה היא
חיטטה קצת בדירה ניסתה למצוא מכתב, אבל לא מצאה כלום. בשבעה
היא שאלה את נטע למה היא חושבת שהוא עשה את זה, נטע ענתה לה
שזה בגלל שהוא היה אגואיסט מסריח, לא היה לו איכפת מאף אחד,
אפילו מכתב הכלב לא השאיר ואז היא התחילה לבכות, אח"כ היא אמרה
שהם היו צריכים לראות את זה מגיע. הוא כל הזמן סיפר כמה קשה לו
לחיות. ואז היא בכתה שוב.

כל זה קרה די מזמן, הממורמרת שלנו משתחררת בעוד שבועיים מהצבא.
היא עדיין מאוהבת באח של נטע, היא עדיין שונאת את המנסים
להתאבד והיא ממורמרת יותר מתמיד. כשהיא תצא לחפש"ש בעוד יומיים
היא הבטיחה לעצמה לקפוץ להום סנטר לחפש לה חבל, עכשיו כשהיא
סיימה צבא היא סיימה את ההתחיבויות שלה, עכשיו היא יכולה
להצטרף ליפיוף שלה. היא גם לא מתכוונת להשאיר מכתב. נטע כבר
תסביר להם בשבעה.