איננה.
הייתה - עכשיו איננה. במקומה חלל.
חלל במקום שלה.
באיזו זכות? איך זה היא נעלמה והחלל תפס מקומה?
אלף סיבות. בדיוק אלף. ספרתי.
אלף סיבות מדוע זה מוצדק.
מתמטיות. קארמיות.
גשמיות ורוחניות. לפעמים כאחד.
פיסיקליות, פיזיות ומטאפיזיות.
רפואיות ורגשיות.
וכן הלאה.
אני מכיר את הרשימה בעל פה. לא אלאה בה אותנו. אנחנו יודעים
למה הכוונה.
אבל ערמת ההסברים, הנימוקים, המילים הזאת, לא מצליחה לעמעם את
הטענה.
שאין לו זכות, לחלל, לקחת את מקומה.
ניסיתי להוסיף עוד לערמה, אבל ללא הועיל.
נימוקי אמת יש אלף בלבד. שקרים הם לא חומר בידוד יעיל.
הם חלולים, והם לטענה כמו תיבת תהודה.
קשה לישון ככה. קשה להירדם כשקר לך בפנים.
אף אחד לא יכול לחמם אותך שם. לא עכשיו.
והחלל יושב שם. לא עושה כלום, פשוט קיים.
שם בין מפתח הלב לפופיק, מתחת לעור ולעצמות.
ולמרות שאני לא יכול לראות, אני חושב שהחלל מחייך אליי.
הוא כבר למד, הוא כבר יודע. מה אתה יכול ללמד חלל? הכל כבר
נלקח ממנו.
אני לא יכול להגיד לו כלום. ניסיתי. רק ההד שלי עונה. החלל לא
חומל.
לא מוותר.
לא מוכן להתמלא.
באהבה. בשנאה. בייסורים ובכמיהה. בכאב. כלום.
רק לשבת שם, איפה שהיא איננה. לתאר בדמותו את הצורה שלה.
הצורות שלה. איכשהו לתפוס את כל הפנים שלה.
את אלה שזוכר, ואת אלה ששכחתי כדי לא להתפורר.
וזה כל כך כבד עליי, הטענה ועומס הנימוקים שהדבקתי לה -
אבל גם היא לא תוותר. היא לא תיכנע,
עד שהיא לא תביס את החלל.
ואני רוצה שהיא תחזור אבל יודע שאי אפשר.
אבל לא יכול להפסיק לרצות. מה לעשות.
אני חושב שאם זה יימשך כך,
אני חושב שאני אהפוך אינני עוד מעט.