אני לא יכול להתמקד.
אני לא יכול להתמקד.
אני לא יכול להתמקד.
כוס אמק.
אני עובד קשה מדי על דברים קטנים מדי ולא נשאר לי כוח לחיות.
לעשות.
שוב לעשות.
ושוב לעשות.
דברים גדולים לא באים, לא הולכים. נשארים, אבל לא כאן. היו,
אבל מזמן.
אני לא יכול להתמקד. להתמקד. להישאר בעיניים פקוחות, ולהיות.
סרטים. כל הזמן סרטים. אני אפילו לא יודע להגיד מה ראיתי. שנים
עוברות ואני בסרטים.
אבל חיים זה סרטים, אבל זה לא. אז מה זה בכלל.
מה זה בכלל.
עשרים ושש שנה אני פה ואני לא יודע להגיד מה ראיתי.
מה עשיתי.
עשיתי הכל - לא עשיתי כלום. זה אותו דבר. זה לא אותו דבר בכלל.
בכלל לא.
ואני נופל ושוקע מבלי לזוז בכלל מהמקום. פלא שאני לא יכול
להתמקד?
פיזיקה ומטהפיזיקה וחרא בלבן. וכלום. והכל ביחד.
אני לא רוצה לחיות. אני לא רוצה למות. יש לי יותר מדי להפסיד.
אין בי כלום. כואב לי.
איפה הפוקוס? איפה הכפתור? אבל זה לא עובד ככה. זה לא. אני כן.
אבל אני מקולקל.
הכל בסדר אצלי. מה חסר לי? יש דירה. יש כסף. יש מראה. בגדים.
אוכל. אישה. ילדים. קריירה.
אין לי זכות להרגיש ככה וזה הורג אותי. אני בריא כמו שור.
הכל עובד טיפ טופ. חוץ ממני. הכל בסדר אצלי אבל אני לא בסדר.
אני לא יכול להתמקד.
אני לא יכול לעזוב. אני צריך לאבד את עצמי לדעת ולדעת רק שהכל
בסדר. והכל באמת בסדר.
אני חוזר על עצמי, וכל פעם זה כמו בפעם הראשונה. זה כואב.
אני כלום. אני הכל. אני רוצה לחיות, אבל לא אם זה יהיה ככה
תמיד. מה זאת אומרת תמיד. אני יכול לשנות. אבל איך. לשנות למה.
למה לשנות? מה יכול להיות חסר? מה, אני דפוק?
אני רוצה, אבל אני לא יכול.
אין כזה משפט - אבל בשבילי זה הכל. וגם לא.
מה זה בכלל.
אני הולך לאיבוד בבית שלי. על הבלטה הזאת, אני הולך לאיבוד.
והסרטים כבר משעממים אותי. וזה לא הם, זה אני. אני פשוט לא
יכול להתמקד בהם יותר. אני מרחף דקה, פתאום הגיבור מת ואין לי
מושג איך זה קרה.
סוף.
כוס אמק.
צריך לעשות משהו.
ושוב לעשות.
די.