כשאני אני, אז הכל בסדר
כשאני אני זה מסתדר
אבל אני אני רק כשאני עושה.

בשאר הזמן אני לא.

לא ידעתי אותי עד שעשיתי
ואז גיליתי
שאני לא.

שבריר של אני
בשבריר של שנייה
שהאיר את השקר
שהוסתר באפילה
של שיגרה
ושיעמום
ששוחק וממכר
ומקטין אותך למימדיו.

אז ניסיתי לשכוח
ולחמוק חזרה פנימה
אל העולם הקטן
של אותו הדבר
באותו הסדר
עם אותם המחשבות המוכרות
ומצאתי את עצמי
מגרד את הקירות
וירד לי דם
והתקלפו הציפורניים
אז עשיתי שוב
וגיליתי שאני כן.

שבריר נוסף
של אני
בשבריר וחצי
של שנייה
שורפת
בוערת
יוקדת
וידעתי אותי.

וחיבקתי וליטפתי
וקיבלתי אותי
עד שהיא עברה
ושוב האפילה.

אז עשיתי עוד
ועוד
ולאט לאט החלו
השברירים להתלכד
ולהתאחות
ולהפוך אחד.

מיוחד.

וכך גם הזמן
בזרם ארוך ומתמשך
ולא ריבועים ריבועים
של רגעים נפרדים
במסגרות.

ונעשיתי מבוגר
והחלה דאגה
מתי אעשה בפעם האחרונה
מתי לא יהיה עוד מה לשרוף.

אז עשיתי יותר
וגיליתי שאני יכול עוד
אז עשיתי הרבה, מהר
ונעשיתי
ממוקד
זך
חד
דק
וחיבקתי אותי חזק
והרגשתי שאני נחנק
אבל הרגשתי שאני אני.

וככל שעושה יותר
צריך יותר
כדי להישאר אני
ומחבק כדי לא לאבד
ולא ממצמץ ולא נושם
כדי לא לפספס ולאבד
ונאכל לאט
כמו פתיל של נר.

וככל שאני יותר
כך אני נגמר
לא זוכר כמה כבר עשיתי
ולא יודע כמה עוד נשאר
עד הפעם האחרונה.

אבל אין לי ברירה.