התנשקנו, וזה היה נהדר. העולם שתק לשלוש שניות. אנחנו שתקנו.
לא היה כלום מלבדנו, מלבד עכשיו, ומלבד הנשיקה.
לא אחר כך.
לא איך הביצועים שלי.
לא שהיא לא אשתי.
לא שאני לא החבר שלה.
לא אם אני מסריח מהפה היום. כלום.
רק הנשיקה. לא תגידו צרפתית, אפילו.
ואז היא נגמרה, והתרחקנו כמה סנטימטר בעיניים עצומות.
פקחנו אותן.
חייכנו חיוך של התגלות והקלה ושטותניקיות של כיתה ד'.
נבוכים כמו שני ילדים קטנים. גיחי גיחי.
וישר רציתי לנשק אותה שוב, וראיתי שגם היא, אבל עזבנו את זה.
לא כי היא לא אשתי, או אני לא חבר שלה.
כי הבימאית אומרת יופי, זה טוב, אחלה אימפרוביזציה, עכשיו תעשו
את הסצנה עוד פעם.
כי זה לא אמיתי. אז זה בסדר. בסדר גמור. אפילו רצוי. אין לזה
שום משמעות. זה אפילו לא ייכנס לסרט בסוף. זה סתם שני שחקנים
שצריכים להראות מערכת יחסים אינטימית בסצנה לא אינטימית, אז הם
עושים קצת אינטימיות.
מחקר.
בשביל הסצנה, כן?
והסצנה יצאה אחלה באמת, כל שלושת הטייקים היו פצצה.
וכמו שאמרתי, לא הייתה בה אפילו הנשיקה.
רק בחורה שפוגשת את הסטוץ הקבוע שלה, הוא מבקש ממנה שתתחתן
איתו, והיא מנפנפת אותו באכזריות עדינה ככל האפשר. אין נשיקה,
אמרנו, כי הדמות שלה לא רוצה שיתחילו לרוץ עליה שמועות, אז היא
מחכה לכשהם יגיעו למקום יותר פרטי.
מה שלא קורה, כמובן, בסצנה. ומאידך, מן הסתם, בחיים. כי היא לא
אשתי.
וזה בסדר גמור. הסצנה, כאמור, הייתה טובה, מלאה, אמינה,
משכנעת.
אפילו אמרתי לאשתי. אני תמיד אומר לאשתי. היא, מן הסתם, גם
אמרה לחבר שלה.
מן הסתם. זה מה שתמיד עושים עם סיוטים, נכון? כדי לעמעם אותם?
ולא רק עם סיוטים... יש אנשים מסויימים שאפשר לומר להם שחלמת
עליהם משהו כחול בלילה וזה יהיה בסדר. החלום, משנגרר החוצה
מהחושך, קמל ומתפורר באור ההגיון. מצחיק, אפילו.
אז אם אני אקח אותה, אקרע לה את החולצה כדי לחשוף את החזייה
השחורה שלה שתמיד מבצבצת לה מהמחשוף כשהיא מתכופפת, אתקע את
הפרצוף שלי בין השדיים שלה כדי לראות אם היא מבושמת גם שם או
שיש לה ריח אחר, אוחז לה במכנס ומוריד אותו כדי להכיר את החריץ
שלה, שגם הוא תמיד מבצבץ ממכנסי הבריטני אינסטלטור שלה,
במלואו, זורק אותה על הריצפה ומזיין אותה עם הזין שלי בכוס
שלה, בתחת שלה, וזיעה, וצעקות, ומשיכות בשיער, ושריטות ונוזלים
ודם, והכל מול הבימאית - אז יהיה עוד יותר מצחיק, לא? אומרים
גם שחלומות של זיונים אם אנשים שהם לא אישתך הם דווקא סימן
לנאמנות גדולה... כל הכבוד לפרויד!
יופי! אז הכל בסדר! בסדר גמור! אפילו רצוי! אין לזה שום
משמעות! מצחיייק!!!
כן.
מצחיק.
וזה שאני לא אירדם הלילה עד בערך אור ראשון כי הייתי חייב ללכת
ולהיזכר בנשיקה הזאת - זה גם מצחיק.
איך התנשקנו וידענו בלי להגיד ששנינו חיכינו לנשיקה הזאת נצח,
וידענו שהיא לא תבוא. והנה היא באה.
וכשהיא הייתה...
כשהיא הייתה, לא היה כלום מלבדה. רק השלווה הזאת. סכר נפתח,
ושקט לבן פרץ ממנו ומילא אותי, שקט קדוש...
שלוש שניות. ואז הוא עבר, והעולם חזר.
והנשיקה כבר עברה, והפכה חסרת משמעות, מצונזרת.
ואשתי. והחבר. והסרט.
אני לא יודע מה אני חושב, מה אני אמור לחשוב. אני רק יודע מה
אני אמור להעמיד פנים שאני חושב.
מצחיק.