אומרים על אלו שנכרת להם איבר, שהם יכולים עוד לחוש בו שנים
לאחר מכן.
שלגידמים עוד מגרד בבהונות, עוד נרדמים אותם האיברים מפעם
לפעם.
שהם עוד חולמים עצמם שלמים הרבה זמן, לעיתים עד סוף חייהם...
וזו תחושה נפלאה וחופשייה, עד להתעוררות.
ואז צריך להבין מחדש את המציאות, ואז צריך לקום מהמיטה,
ולהשאיר את שרידי החלום מאחור -
סופית -
שוב.
אומרים שאהבת הורים היא מיוחדת במינה.
אומרים שהיא האהבה היחידה שאם טבעית ובריאה - מובילה אל
פרידה.
ילד חזק של הורים אוהבים יעזוב את הבית לבד, מרצונו, כדי לבנות
לו בית משלו, והוריו - למרות הצריבה - ייתנו לו להרחיק לכת
מחיקם, כי יבינו שהוא כבר גדול מכדי לחבוק מן העולם.
אומרים שהזמן מרפא כל מכאוב. אומרים שהוא מגליד כל קרע, כל
חתך.
אומרים כך, כי אומרים גם שאסטתיקה חשובה, וצלקות הרי אינן
אסטתיות.
אומרים לא במילים שאת הפצע יש להסתיר בתחבושות, ואת הצלקת,
לאחר מכן, באיפור וחיוך.
אומרים מבלי להגיד, שפצעים הם דבר מטריד, ושאדם מתחשב אינו
מגליד.
הפצע נוזל מעליו, נושר ממנו, מבלי בכלל לדגדג את החיוך מעל
פניו.
מזהירים שזולתנו חלש ושברירי מכדי התמודדות עם מכאובינו.
לתייג את הפציעות בתוך צנצנת ולנעול עמוק בבוידעם, מורים
עלינו.
וכשבבית לבדנו, אפשר להוציא, את האבק לנקות, ולשחק בהם כאוות
נפשנו.
ובכי בכלל, ובכי בכלל, ובכי בכלל אינו מקובל. בכי משתק את
נעימת השיחה.
בכי משתק אתנו בתוך ההווה. בכי כנה זה כמו  פתאום להיקרא בפני
הבורא, ככה, כמו שאתה, על כל מגרעותיך, באותו הרגע, ולהימצא
בלי התשובה הנכונה לשאלתו.
הבכי גורם לנימוס לגמגם, כיוון שאין הוא יכול אלא על שכמותו.
ולכן כשמישהו, אולי אותו גידם, פתאום במסיבה מתפרק ובוכה,
יגלגלו אותו מייד החוצה ויציעו לו משקה, שם הרחק ככל היותר מן
הנימוס המפרפר.
כי הבכי חושף א השקר שבו אל מול פניו, ואין לו מה לענות על כך
- אחרת לא היה משקר.
אבל ייאמר לזכותו של הנימוס שאת עבודתו הוא עושה נאמנה.
את השחור והבהיר הוא ממתן ומאפיר, כך שלא ניתפס בהבעת סינוור
קמוצה ומביכה.
לבל ניחשף כלא-מושלמים, עם פינות חדות - חותכות - או חלקים
גסים.
אך אין אומרים מה לעשות עם דברים שאינם נכנסים לתבניות.
אין אומרים מה לעשות עם מכאובים שלא מתאימים לצנצנות.
אין אומרים כיצד לטפל בבוידעם מלא, שמאיים לקרוס אל תוך חדר
השינה.
ומעולם לא המציאו דבר שימתיק את החיוך המר.
ומה בתמורה? מה מקבלים בעבור האיבר שנכרת? מה בעבור האב שנקבר?
מה כתחליף לתמימות שאזלה? כפיצוי על דיהוי הציפיה?
אין.
אבל, אומרים שאם נורא מתאמצים, אפשר להאמין לחיוך המזוייף.
שאם תצליח להשתכנע, הכאב יוחלף באותו החיוך המר, שטעמו עולה
בהרבה על הטעם המלוח - מתכתי של הדם והדמע.
אותו החיוך השקרי, שמאחוריו יש נימוס בלבד, לא אושר או ציפיה -

ולא כאב ולא אכזבה.
כמו לנהוג באוטומט, בלי ציפיות מהזולת, ובלי אכזבות כי לא
איכפת.
הימים יעברו וכך גם שבועות, כמו ספינת רפאים על מי מנוחות,
עד שתתעורר עם אותו החיוך, ותיאלץ שוב להבין שנגדעו האצבעות.