... והיא יושבת שם, עם הבגדים האלה שלה. יושבת מולו ורק מתחננת
שיגע בה. מגיעה, שותה כוס קפה ולא סותמת את הפה לרגע. מעניין
מה עובר לה בראש... חכמה שכמותה. שואלת כל הזמן. רק שואלת.
זורקת מילים לאוויר. לוקחת אותו ממנו ופשוט אין לו מה לומר.
רוצה לבעוט בה רחוק, שתחזור למקום שממנו באה.
אבל היא חיה. לפעמים, לצערו הרב, אבל היא חיה. חיה ת'יומיום
המסריח שלה כמו כולנו. ואין ברירה, אלא לא לזוז יותר. לזוז -
אחרת תמות. ולא לזוז - אחרת תחייה. ואתה בשלך כמו בעולם של
אגדות. מדמיין את הסוף, מדמיין פנים לא מוכרות.
לא. חבל על הזמן שלך, אל תקשיב לה, כי אתה כבר החלטת. ממילא זה
רק עניין של זמן עד שאתה מסתלק מכאן לנצח. אז אתה תמשיך לשמוע
אותה צועקת ומתנצלת שוב ומנסה להתפייס. וכל מה שהיא תגיד - אתה
תסכים. פעם היית מסכים כי היית חלש, היית נשבר מול כל מילה
שלה, מול כל דמעה. היום אתה תסכים תוך כדי ספירה לאחור.
כן, כי לא נותר עוד הרבה זמן. אז תעזוב אותך מרובים וסכינים,
תן להן למות לבד. ואז, בשקט בשקט, בלי לשים לב איך שהזמן עשה
את שלו ואיך שהן עזרו לו לזוז, אתה תלך, והן ידברו אל עצמן,
כמו פעם.
אולי עוד תחזור יום אחד. אבל רק לביקור קצר בתלאות העבר.
הגיוני שתחזור יום אחד ותתן לה רחמים. תתן לה אהבה, כי זה מי
שאתה בסופו של דבר. כן, והיום הזה קרוב.
אז תשב ותישאר שותק, על היום הזה שבא לקראתך. כן, אתה מחייך
לעצמך... אתה יודע, אתה הבנת. |