מתגנב מבעד לעצים הסבוכים. ראשו דואב, עיניו אדומות. לבו פועם
בחוזקה מבעד לחולצה הדקה. זיעה נוטפת ממצחו אל לחייו. דורך על
עשב ירוק, שאין להבחין בצבעו. האפילה מוחשית, מלטפת אותו מכל
צדדיו.  דמעה מתגלגלת במורד לחייו. דמעה של צער על מרות גורל
של קורבן מסכן, שלא יזכה לראות את המחר. טיפות קטנות יורדות
משמיים, מתמזגות בצורה מושלמת עם החושך הבולע.
עכשיו הוא מרגיש בטוח.
הוא מוכן לטרף.
פוסע כאוושת הרוח בין עץ לעץ. עץ- לעץ.
פסיעה על האספלט. צעדיו לא נשמעים. קול שבירה של ענף. צעקה
שלתינוק בוכה נבלעת באפילת הלילה.
אם תסתכל עליו, תראה את אור הירח המלא משתקף בעיניו הרעבות
ומאיר את פניו באופן מיסתורי.
הירח הוא ידידו.
אט אט, צעד צעד. אין לו למה למהר. הוא יודע שטרפו מחכה לו. הוא
מוטרף על ידי מחשבה זו. מתענג על הידיעה שהוא זה שהולך לחרוץ
את גורל טרפו. הוא האלוהים לרגע זה.
הוא מאמין כך.
צעד ועוד אחד. הגיע למקום. לבו מאיים לפרוץ מתוך חזהו. חיוך
זדוני נמתח על פני הילד שלו. הוא מסית את שיערו הצהוב מתוך
עיניו, מנגב את הזיעה שעל ידיו במכנסי החאקי. מסתכל בתמימות
שעל פני הקורבן, נרעד מעונג למראה חוסר האונים שלו.
הוא האלוהים.
כן, זה הוא. הוא זה שמופיע בסיוטים שלך. בגללו את נועלת את
הדלת בלילות. אם אתה שומע מדרגה חורקת, הוא זה שגורם לך לחשוש.

או... איך הוא אוהב את זה.
אז יקירה, אין צורך לפחד.
האומנם?