היום בדיוק השלים כדור הארץ סיבוב סביב השמש.
לפני שנה בדיוק הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, שהרחתי אותו,
שהרגשתי אותו.
לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה, וזה קשה, מאוד. אני מודה שפחות.
אני עדיין עצובה אבל למדתי לשלוט בעצבות. אני כבר לא בוכה כל
פעם שנשמע שיר ברדיו שמזכיר לי אותו. אני כבר לא נכנסת
לדיכאונות ממושכים. הפרידה ממנו השפיעה לי הכל כך הרבה דרכים.
לפני שהכרתי אותו לא האמנתי באהבה. פשוט לא הסכמתי לקבל את
העובדה שיש בין בני אדם יותר ממשיכה גופנית. זה לא התאים
לתיאוריה שלי. כל החיים שלי היו בנויים מתיאוריות. על כל רגש
וכל מעשה שלי ושל הסביבה הייתה לי תיאוריה. אבל בתקופה בה
הייתי איתו, התיאוריות שלי פנו נגדי והתנפצו לי בפרצוף.
כל מערכת יחסים שנכנסתי אליה קטלתי עוד כשהייתה בתחילתה.
שסגרתי איתו חודש הבנתי שהפעם זה שונה. כשחשבתי עליו כל הזמן,
חיפשתי להיות איתו, לרצות אותו, להצחיק אותו, לגרום לו אושר
הבנתי שזאת אהבה. נפלתי. נכנעתי. התאהבתי.
ועכשיו, אחרי שכדור הארץ הגיע לעוד סוף מסלול, אני לבדי. למטה.

תמיד ניסיתי להכחיש את קיומן של הרגשות. טענתי שקיום רגשות
בבני אדם הוא לא הגיוני. הרי כולנו פה מתחת לשמש, חיות, בני
אדם וצמחים. כל העניין הזה של אהבה ועצב היה נראה לי מעבר
ליכולת של בני האדם. אך הפרידה ממנו הוכיחה לי שטעיתי. כמה
שארצה לטעון שמה שרואים זה מה שיש,  אני לא יכולה להתכחש שאני
מרגישה, וכך גם כל בני האדם סביבי. לא ידעתי אם לשמוח עקב
מחשבה זו או לשקוע בעצבות. הרי היה כל כך פשוט להאמין שהכל
סתמי ושכולנו זהים. ועכשיו, אני צריכה להתרגל לעובדה החדשה,
ולהמציא תיאוריות חדשות.

הגוף שלו בגד בו, הוא לא הצליח לרפא את עצמו מדלקת הריאות. הוא
סרב לקחת תרופות כימיות, לא טבעיות. אם לא הייתי מאוהבת הייתי
טוענה שככה צריך להיות, הרי בני האדם היו צריכים להיכחד כבר
ממזמן. אבל אני מאוהבת. מאוהבת ועצובה.
כמה סיבובים יצטרך הכדור הזה שאנחנו חיים עליו לעבור כדי שאני
אשכח??