[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מירב כהן
/
חוות הצפרדעים של מנשה

כל יום בחייו של מנשה היה אותו דבר. הייתם חושבים שזה היה
מייאש אותו בשלב מסויים, אבל למנשה עובדה זו נתנה ביטחון. מידי
בוקר הוא היה קם בתשע בערך, שותה כוס תה, כותב את החלום שחלם
בלילה ואחרי שבטוח שהוא רוצה להתעורר היה מנשה נכנס למקלחת.

למנשה יש חווה. לא חווה רגילה, חווה מיוחדת. במקום לגדל חיות
שיגדלו להיות מנה עיקרית בחייהם של בני האדם, מנשה מגדל
צפרדעים. בחווה יש לו פתח קטן, שיבטיח שהצפרדעים נמצאים שם
מרצון, ושיש להם את האפשרות לצאת. יש להם בחווה חדר אוכל, מקום
לשחק בו, מקום לישון בו וזולה קטנה. אחרי שמנשה יוצא מהמקלחת
הוא הולך לביקור היומי שלו בחווה שלו. יותר נכון החווה של
הצפרדעים. הם תמיד שמחים לארח אותו. הוא אוכל איתם בחדר אוכל
ורובץ בזולה. כשהוא מרגיש כבר לא בנוח הוא חוזר לביתו ומתעמת
עם העובדה שהוא בן אדם. כדי לצאת מהדיכאון שמשרה עליו המחשבה
הזאת, הוא נובח קצת ומיילל, קופץ קצת בחדר ולפעמים אפילו שואג.
מנשה לא יכול לסבול את העובדה שהוא נמנה כעוד בן אדם רשע, רוצח
וחסר כל תכלית. ולכן, הוא חי בבידוד ומנסה להתנהג כמה שפחות
כמו בן אדם טיפוסי.
כל עוד הקפיד מנשה על סדר יומו לא נשאר לו זמן להיכנס לדיכאון
על כך שהולך על שתיים.

היום מנשה לא זוכר את החלום שלו. ולכן, הוא נכנס להתקלח מוקדם
יותר. כשהוא יוצא לביקור בחוות הצפרדעים שלו הוא מגלה שהיא
ריקה. כל הצפרדעים ברחו. מנשה עצוב, אך הוא מבין כי זה היה
רצונם של הצפרדעים ולכן יש לכבד רצון זה. מנשה נכנס לביתו
ומנסה לחשוב על תעסוקה אך כלום לא עולה בראשו האנושי. למה אני
בכלל חי, חושב מנשה. הרי אני מבלה את חיי בתהייה איך להתעלם
ממה שאני- בן אדם. ולמה? הרי הצפרדעים ששהו בחווה השלימו עם
העובדה שהם צפרדעים, קופצניים וירוקים אז למה אני לא משלים עם
כך שאני בן אדם? מנשה ידע שאם הוא יכנע למחשבות שרצו בראשו הוא
עוד עלול להיכנס לדיכאון מדכא. והרי אחד הדברים שהפריעו לו
בבני האדם הייתה הנטייה שלהם לרחם על עצמם. עוד הפריע לו הייתה
המחשבה האנוכית של בני האדם שהכיר, המחשבה שהם השולטים על
האדמה ועל הים. להם מגיע הכל. להרוס את הטבע למען הצרכים שלהם,
לביית בעלי חיים ולמנוע מהם את כל הזכויות שמגיעות להם, להרוג
אחד את השני...
מנשה מסרב להתנהג כמוהם. אך כל יום הוא מוצא את עצמו מתנהג כך.
כי אין דרך אחרת.  הוא חייב להתחמם בדרך כלשהי ולכן יש לו אח
בבית, אח שהעשן שלו מזהם את האויר, והצמחים שהוא אוכל- הרי הוא
חייב לאכול משהו, והדפים שעליו הוא רושם את חלומותיו, העצים
שמהם עשויים הדפים...
כל אלה והמבנה הגנטי שלו הם שמשייכים את מנשה לקבוצת בני האדם
שהוא כל כך מתעב. והדבר היחידי שעודד את מנשה היא חוות
הצפרדעים שלו. מקום בו הוא מעניק לצפרדעים מקום משלהם, בו הוא
שווה להם... ועכשיו, גם את זה אין לו. מנשה נכנס לדיכאון. הוא
חשב שהצפרדעים אוהבים אותו, מעריכים אותו.
העזיבה שלהם גרמה לו להאמין שהצפרדעים ראו בו כעוד בן אדם
רגיל.
כמו כל בני האדם בעת דיכאון, מנשה היה רעב. הוא היה צריך לנסוע
לעיר הסמוכה ולקנות לו אוכל. הוא שונא לנסוע לשם. הוא לא מגיע
לשם באוטו כי זה מזהם את האוויר, אלא באופניים והדרך ארוכה.
יום חם היה אותו יום בו הצפרדעים נטשו את מנשה. הוא לקח כסף
ויצא לעיר. כשמנשה מגיע לעיר, כל כמה שבועות, הוא כבר יודע למה
לצפות. הוא נתקל בבני אדם שחולפים על ידו ומתנהגים כאילו הוא
לא שם. ממשיכים להתעסק בעניינים שלהם. זה מחליא את מנשה." הם
עוברים לידי ולא מגיבים אלי" חושב מנשה.
בחנות הקבועה שלו הוא חולף מהר על פני מחלקת הבשר. העופות
והבקר גורמים לו בחילה. כשהוא משלם הוא צוחק בלבו. "המוכר שמח
שהוא הרוויח כסף אבל בעצם הוא לא הרוויח כלום, בסה"כ כמה דפים
קטנים ומתכת עגולה".
היום מנשה כבר מכין את עצמו לקראת בני האדם שמתעלמים, הבקר
הקפוא והמוכר השמח לשווא.
בזמן שמנשה מתאמץ ומפדל על אופניו, מזיע מהחום הנוראי, בראשו
הוא מנסה לחשוב על סיבות שהיו לצפרדעים לקחת את רגליהם ולקפוץ
הרחק מהחווה, הרחק ממנשה. אולי הם לא אהבו את האוכל? את
המיקום? את מנשה?
כאשר מגיע מנשה לעיר, תשוש כולו , הוא נתקל בבן האדם הראשון
להיום. שזה מבחין במנשה הוא מרים את ידו, מותח חיוך ומברך את
מנשה לשלום. מנשה לא מבין. לפני שהוא מצליח לפענח את התנהגותו
המוזרה מועד מנשה מאופניו ונוחת על הכביש. תוך שניות מקיפה את
מנשה חבורת ילדים. אתה בסדר אדון? כואב?
הם עוזרים למנשה לעמוד ומציעים לו שתייה קרה ולאחר מכן ממשיכים
לשחק. מנשה עומד במקום בוהה ברצפה. משחזר בראשו את הנפילה, את
הבושה שהרגיש, ואת השמחה שצנחה עליו כשעזרו לו הילדים. היו אלה
רגשות לא מוכרים למשנה. לאחר שהתעשת נכנס מנשה לחנות הקבועה
שלו. המוכר, גם הוא בירך אותו לשלום. מנשה מחליט שהוא מתעלם
מהתנהגותם המוזרה של בני האדם באותו יום. הוא קנה אוכל ובא
לשלם, אך המוכר נקט בסכום כסף נמוך מתמיד. מנשה שאל לטעות
והמוכר השיב שמכיוון שחג היום ישנה הנחה.
חג? מה זה חג? תהה מנשה.  המוכר הסביר בחיוך שהיום מתחילה שנה
חדשה ושזו סיבה למסיבה. הוא הציע למנשה להצטרף לחגיגות. מנשה
יצא מהחנות ונתקל במראה מוזר. בני אדם זזים לצלילי מוזיקה,
מתחבקים, קופצים, מתנועעים באחידות, שרים, אוהבים. הורים
וילדיהם, בנים ובנות. לא הייתה שנאה, אף אחד לא זיהם סביבה...
מנשה עלה על אופניו ונסע במהירות הרחק מהעיר. הוא לא האמין
שאותם בני אדם שהוא כל כך מתעב יכולים להיות כה אוהבים ושמחים.
ומנשה, הוא קנא. הוא  גם רצה לחבק מישהו, לזוז לצלילי מוזיקה,
להיות אהוב.
הוא גם רוצה לצחוק, ולשיר. הוא רצה לחזור לעיר. להיכנס לטירוף
שהוא ראה. להיות בקרבת בני אדם. לדעת שאם יפול מאופניו יהיה מי
שיעזור לו. בזמן שאורז מנשה את חפציו החשובים לו, הוא משכנע את
עצמו שכל עוד יזכור שהוא שונה, הוא יהיה בסדר. אולי אפילו ימצא
עוד בני אדם כמוהו.
הוא ארז את בגדיו, את מחברות החלומות שלו, את הכסף שלו ויצא.
בחוץ, הוא נתקל בחווה הריקה. מראה זה העציב את מנשה. אך הוא
ידע מה עליו לעשות. כל הדרך לעיר הרגיש התרגשות. לא סתם
התרגשות רגילה של בוקר חדש או של שקיעה. התרגשות מפחידה. מהלא
נודע.
כשהגיע לעיר, הוא חנה את אופניו בצד והצטרף לחגיגות. הוא התחבק
עם אנשים, שיחק עם ילדים, רקד, שר, צחק... בלילה, מצא לו דירה.
ביום למחרת ביקש לעבוד עם המוכר השמח. זה הסכים ומנשה היה
מסודר.

כבר שנתיים שמנשה נמצא בחברת בני האדם. חוץ מעובדה שהוא קם
בבוקר בשעה מוקדמת ונקטע לו החלום, מנשה מאושר. בלילה, לפני
השינה, נזכר בחווה. בזמנים הטובים שהעביר עם הצפרדעים והעצב
הגדול שחווה כאשר נטשו.
היום ראש שנה חדשה. מנשה מחליט לחזור ולבקר את ביתו המבודד.
הוא מבקש מהמוכר יום חופש ויוצא לדרך. בדרך הוא מפחד. מה ימצא
שם? האם ירצה לחזור לשם? האם הכל נהרס?
כשמגיע מנשה, הוא מגלה שהחווה מלאה בצפרדעים. הוא לא מבין,
מתי? למה הם חזרו? איפה הם היו?
אך כל זה לא משנה למנשה. כל השנתיים העיקה עליו המחשבה על גורל
החווה והצפרדעים ועכשיו הוא רגוע. הוא יושב קצת בזולה איתם,
מספר להם חוויות, וחוזר בזמן לחגיגות בערב.
כל תחילת שנה חוזר מנשה לחוות הצפרדעים.
מנשה מצא חברים. הוא דן איתם על העקרונות שלו, על עברו, על
האדיאולוגיה שלו שהוא עושה אותה שונה.
טוב למנשה עכשיו, הוא שמח, הוא צוחק הרבה.
טוב לצפרדעים, בחוות הצפרדעים של מנשה.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל סלוגן שאכתוב
לי פה מעלה את
הסיכויים שיראו
את השם שלי
בפינה שם בצד
ימין...

סבטלנה מדברת
בקול רם


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/2/03 4:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מירב כהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה