הדרך שלי להכיר אישה היא לדפוק לה את האוטו בחניה. בקטנה, מכה
קלה, קצת צבע ופחחות אלמנטרית, לא משהו שאי אפשר להתאושש ממנו.
אם היא פותחת עלי את הפה אז אני אומר לעצמי שטוב שהיא הציגה את
הג'ננה שלה ישר על ההתחלה וחסכה לנו הרבה זמן, כי יש לי חבילה
כבדה משלי ובאופן כללי אין לי זין לבחורות עצבניות.
תתפלאו שבדרך כלל הן מקבלות את המעיכות שלי בסבר פנים יפות
כיוון  שברגעי החלחלה הראשונים הן זקוקות לתמיכה גברית כך שהן
רושמות לי את מספר הטלפון שלהן פלוס אלף פרטים אישיים  שלא
ביקשתי.
ולא רק זאת, אני אלוף העולם בלהביא מחוות התנצלות נאות שגורמות
להן להתעלף מהתרגשות, בעיקר משום שעד שאני  מתנצל הן בטוחות
באלף אחוז שזו אשמתן המלאה מפני  שאני דוחק את מכוניתי
מאחוריהן בתזמון אומנותי - ממש בקליק הקצרצר שבין הרגע בו
הציצו במראה לרגע בו החלו לנסוע לאחור.
וכך יוצא שכאשר אני מזמין אותן למסעדה כפיצוי על עגמת הנפש הן
נעתרות לי ברצון ואפילו רואות עצמן מזליקיות על שהתנגשו במישהו
מדהים כמוני.

                                   

             

מדריכת המחול שלי - נורית מרגולין - קיבלה מילגה מג'וליארד
והחליפה עמדות עם בת-דודתה שיבולת. איך שהמבט שלי נפל עליה
חשתי דחף עצום להתנגש בה, אבל הייתה לה מכונית דנדשית, הונדה
אקורד מוזהבת, אולי חודשיים על הכביש, כך שניחשתי שהיא לא
תתלהב מהאישיות המורכבת שלי אם אנקוט בצעד הקבוע שלי.
כל העניין עם שיבולת היה שהיא הייתה מעוצבת בצורה כל כך נאה
שחבל על הזמן, וגם אם אלוהים היה מתייעץ איתי בעת שהוא בונה
אישה לדוגמא לא היינו יכולים להגיע לתוצאה טובה יותר. גוף
גדול, מותאם לעומסים כבדים, אבזור נדיב מלפנים ומאחור והעיניים
השפתיים האף וכל שאר הפרטים הקטנים עשויים בטעם ויושבים עליה
בול.
אני הייתי הכי טירון בלהקת "מרחפי העמק"  ועד שהצטרפתי אליה כל
ידיעותיי בתחום המחול הסתכמו בכמה כרכורים פושטים מהסקאלה של
"הרועה הקטנה" "רגל מעץ" ו"עצי הצפצפות."
הייתי חבר בלהקת רוק ובזמני החופשי הוצאתי אנרגיות בתיפוף ולא
היה עולה על דעתי לפזז בלהקה מקצוענית לולא פסיכיאטר הבית שלי
- פרופסור פריץ - שישב לי על הווריד עם הרעיון שאמצא מקום נוסף
שבו אצליח לעייף את עצמי בצורה מעודנת.
אמרתי לעצמי זה לא יכול להיות מאד גרוע בהתחשב בכך שהפעילות
הזאת מאפשרת לך למעוך חופשי בחורות בטייטס מבלי שזה ייחשב
כהטרדה מינית.

                                 
                             

כיוון שבאתי אחרון ללהקה לא הייתה לי בת זוג קבועה, כך ששיבולת
הדגימה בעזרתי את  הפתיחה לדמדומים בכיכר, יצירת מחול שהיא
עצמה חיברה בשותפות עם שלמה גרוניך לרגל הסתלקותו של רבין.
גילמנו זוג בכיכר, אחד מני רבים שהצטופפו בכיכר העירייה בחורף
95  רגע אחד לפני שהיא הפכה לכיכר רבין.
על המקום, בלי הרצאות טקטיות מיותרות ובלי לעשות לי חשבון היא
הידקה אותי אל גופה העצום וטילטלה אותנו על פני הבמה. עלי
להודות שהתרגיל שלה ממש התבקש מעצמו מפני שהיה עליה לתת ביטוי
כוריאוגרפי  לאותו דוחק ששרר אז בכיכר. אין לי מושג מאיפה זה
נחת עלי, התחושה הזאת המטריפה שבאה ממגע העור שלה. ובמיוחד
בקטע בו עוברת השמועה על מותו של רבין, בו היא כרכה את רגליה
סביב מותני באימה גדולה וחיבקה את גופי למשך שניות ארוכות
ונהדרות.

                                   

                           

ידעתי שאין לי יותר מדי זמן לחיבוטים ואני צריך למהר לפני
שמישהו קופץ ומפדח לי את המיזוג אתה. מה שקרה עם כל הבחורות
שהכרתי עד היום היה שברגע שהן פנו לברר עלי דבר או שניים מייד
נימצא מישהו שהתנדב לגולל בפניהן את הסאגה אודות עלייתו
ונפילתו של קובל'ה פישלזון, וטרח לפרט בפניהן את הגיליון
הרפואי שלי והתעכב על הקטעים בהם התארחתי בבית ההבראה האזורי
שער- אפרים.  
שטינקרים מקומיים תמיד מלכלכים עלי בלי חשבון, ושוכחים לציין
שברוב הזמן אני רועה חופשי באחו ובפרקי הזמן הללו אני שפוי
יותר מרוב האנושות וגם נחמד אל הבריות בצורה יוצאת דופן. ברגע
האמת מתברר שהחברות שלי רק שיחקו אותה מתוקות, אבל למעשה הן
שטופות בדעות קדומות ומנתקות איתי מגע בצורה מגעילה.
שיבולת נראתה לי יותר בוגרת, כמו מישהי שלא בונה לעצמה השקפת
עולם מוצקה על סמך דעות קדומות. החלטתי שהפעם, לשם שינוי, אני
עצמי אתנדב לספר לה על כל הבלגאן, בדיוק כמו שפרופסור פריץ יעץ
לי. ותהיו בטוחים שזה נשמע הרבה יותר טוב כשאני מדבר על עצמי
כיוון שאני לא נכנס לפרטים הפחות מחמיאים ונמנע מלהצמיד לעצמי
כינויי גנאי כגון: חולה רוח, מניאק, דגנרט, מטורלל, סכנה
לציבור וכאלה.
כך שבהפסקה הראשונה של אותו ערב יצאתי בגשם סוחף אל המכונית
שלה והסרתי ממנה את המגבים.

                                 

                         

כשהיא קמה לנסוע יצאתי אחריה. הגשם המשיך לרדת ואנחנו נרטבנו.
הבטתי בה מהמכונית שלי איך היא מכינה עצמה לנסיעה. היה חושך
בחוץ אבל היא הדליקה את האור הפנימי והמכונית שלה נראתה כמו
תאטרון בובות. התנועות שלה נשארו חינניות בדיוק כמו בשעת
הריקוד. מה שהרג אותי אצלה זה שכשהיא הבינה שמשיהו הרים לה את
המגבים היא לא נכנסה לפאניקה אלא הטתה את ראשה על משענת הכיסא
ועצמה את העיניים כאילו מחכה שמישהו יבוא לחלץ אותה, ונדמה לי
שאפילו הבחנתי בחיוך קטן בזווית פיה.
יצאתי אל הגשם והקשתי על חלון מכוניתה. היא הכניסה אותי
פנימה.
את מרגישה טוב? שאלתי.
המגבים חסרים, ענתה לי.
מה חסרים? מישהו הרים אותם, ממש כעסתי על המניאק. אבל היא
הייתה כל כך עדינה שלא תלכלך על אף אחד עד שלא תהייה בטוחה.
אמרתי: את לא יכולה לנסוע ככה.
אז מה אתה מציע?
אמרתי: אני יכול להרכיב לך את אחד המגבים שלי ואנחנו נסע אלי
הביתה ללקט משם זוג מגבים נוסף.

                                   

 
החניה קצת רחוקה מהדירה שלי ושוב נרטבנו, אבל בפנים המאורה שלי
הייתה חמימה ומוכנה לאסוף כל בחורה שתיקלע אליה. האפקטים שאני
מביא הם ריצוד של אש, אורות עמומים, ריח קטורת, יינות משובחים
ומוזיקה רומנטית.
היא ביקשה משהו יבש ללבוש.
ולא חסרים אצלי חלוקים ואביזרים נשיים אחרים משום שבדרך כלל
בחורות מנתקות איתי מגע בחיפזון כה רב שלא תמיד יוצא להן לבוא
ולאסוף את הציוד שלהן.

                                                           

                                 

יכולתי לשעשע אותה בסיפורים כי בזה אני חזק, אבל העדפתי להתרכז
בה, כי מניסיוני למדתי שהעולם מלא בנקבות שאיש לא טרח להתעניין
מה הן חושבות באמת אף כי ברור שהן זקוקות לתחזוקה שוטפת
ומשתוקקות  שיעניקו להן הרבה תשומת לב ושיגידו להן אלף פעמים
ביום עד כמה הן נהדרות ומיוחדות.
שוחחנו וצחקנו עד שנהייה מאוחר והגשם רק התחזק וברור היה שאין
לה חשק לשוב ולהירטב בשעה שאצלי כל כך נעים.
אמרתי לה: הקטע ההוא בריקוד כשאנחנו שומעים שרבין מת - לא
תפסתי את הניואנסים שלו עד הסוף.
היא הוציאה מהתיק את הקסטה של גרוניך ודחפה לקומפקט, וכשהגיע
הקטע שלנו קמה ואמרה: החלוק הזה יכול רק להפריע לי ובלי לעשות
לי חשבון שמטה אותו על הרצפה. לא הייתה לי ברירה וגם אני
הישלתי את שלי ואז היא קפצה עלי אחוזת אימה לנוכח הבשורה על
הרצח כששתי רגליה כרוכות על מותני. היא הוסיפה לרפרטואר שלל
תנועות נחמדות שלא עלו קודם לכן בחזרה,  ואני תרמתי את שלי
ליצירה והבאתי כמה תזוזות שלא כתובות בשום מקום אף שאין לי כל
יומרות כוריאוגרפיות.

                               

                               
למחרת בזמן שהרכבתי לה מגבים הוצאתי את הסיפור שלי חופשי חופשי
כמו שפרופסור פריץ יעץ לי.
אמרתי לה: שיבולת, יתכן ותשמעי כמה דיבורים לא מחמיאים אודותיי
כי האמת היא שהתפתחה אצלי מחלת נפש בעקבות איזו שהיא טראומה,
וקורה שמדי פעם יש צורך לשלוף לי כרטיס אדום ולהרחיק אותי
לשבועיים שלושה מהמשחק.
היא לא נפלה על הרצפה מתדהמה, ודווקא אמרה: מי מאתנו לא מתאשפז
בבית חולים כזה או אחר? אני לא מוצאת שתחלואי הגוף נשגבים
מתחלואי הנפש.
הדגשתי בפניה: עלייך לקחת בחשבון שרוב הזמן אני מכוונן פיקס
בדיוק כמו שאת רואה אותי עכשיו.
היא הצמידה לי נשיקה ארוכה על השפתיים ואמרה: להיות רוב הזמן
בסדר זה הרבה יותר ממה שיש לרוב האנשים להציע.
וזה היה הדבר הכי נחמד שמישהו אמר לי אי פעם.
אמרתי לה: אני מאושר שסוף סוף מצאתי מישהי נקייה מדעות
קדומות.
אחרי חצי שנה התחתנו.


                                       

ביום השנה לנישואין לקחתי אותה למסעדה על הגלבוע, ובת דודתה
נורית מרגולין שבדיוק הגיעה לביקור מג'וליארד, הצטרפה אלינו.
ושם לאור נרות ואחרי ששתינו הרבה יין אמרתי לשיבולת: את יודעת
מהו הרגע בו ידעתי בוודאות שאני רוצה להתחתן אתך? זה קרה כבר
בערב בו נפגשנו לראשונה אחרי שיצאנו מאולם הריקודים וראיתי איך
את יושבת במכונית שלך שרועה בנינוחות כאילו את משתזפת על שפת
הים, ולא עושה עניין מזה שבחוץ יורד מבול ומישהו חסר מצפון
הרים לך את המגבים. שיבולת חייכה והאכילה אותי בכדור הגלידה
שלה.


                                     

אחר כך היא הלכה לשירותים ונורית אמרה לי: קובי אני מוכרחה
להתנצל לפניך על זה שבהתחלה כששיבולת סיפרה לי שאתם מתחתנים
ירדתי עליה אנושות. בגלל זה גם לא לקחתי מטוס לחתונה. אחר כך
כשהיא סיפרה לי כמה טוב לכם ביחד גיליתי שסתם הייתי נגועה
בדעות קדומות, וממש התביישתי בעצמי.
כעת זו ההזדמנות שלי לבקש ממך סליחה.
סלחתי לה והיא אמרה: שבועיים לפני ששלחתי את שיבולת לעמק ישבנו
בחתונה של אח שלי ושם הצעתי לה להחליף אותי בתור מנהלת להקת
המחול שלכם. כשפירטתי בפניה את קיסמי הלהקה לא שכחתי להזהיר
אותה ממך. אמרתי לה שיש שם בחור בשם קובי שנראה מקסים מבחוץ
ולכן קל להתאהב בו אבל למעשה יש לו קבלות מטעם המוסד הסגור.
אמרתי לה שמשהו נדפק אצלך בפעולה ההיא של השייטת בג'וניה כך
שבכל רגע אתה יכול לקבל התקף ואז אתה מסוכן כמו שור ברחובות
פמפלונה.
ואז שיבולת אמרה לי את המילים האלה: נורית, נראה שאצטרך למצוא
דרך אלגנטית בכדי להיפטר מקובי קוקוריקו, ואל חשש, אין שום
סיכוי שאתהב בו כיוון שאחרי כל מה שעברתי אני לא צריכה שאיזה
מטורלל יטפס לי על הגג וינפנף מולי בכנפיים.

                                   

                                                         

ותנחש מי ישב אתנו אז לשולחן? פרופסור פריץ. שיבולת ואני לא
הכרנו אותו כי הוא בא מצידה של הכלה. וכמובן שהצחוקים שלנו היו
סוף העולם בשבילו והוא התערב פתאום ואמר: הדרך בה אתן מתארות
את קובי ואת כלל ציבור חולי הנפש אינו לרוחי משום שלעניות דעתי
אין הבדל בין המחלה שלו לשחפת או הזעת יתר.
שאלתי:אתה מכיר אותו?
יתכן, הוא הודה. אני במקצוע ורוצה להגיד על קובי שבמרבית הזמן
הוא איש מקסים ומשובב נפש יותר ממרבית האנשים שפגשתי בשמונים
השנים האחרונות.
מאד התפדחנו והתנצלנו מיליון פעם, ואז הפרופסור אמר לשיבולת:
למעשה כשאני בוחן אותך מקרוב עולה בדעתי שאת וקובי יכולים
להיות צמד חמד אם את ניגשת אליו ללא דעות קדומות.
כמובן ששיבולת התקוממה ואמרה לו: נסחפת קצת אדוני המלומד,
מאיפה אתה יודע מה מתאים לי? נפגשנו רק לפני עשר דקות.
תחושת בטן, הוא ענה לה בלי למצמץ, ואם את קמה ועושה את הצעד
הזה את מגלה שאין לך ממה לחשוש ושקובי מתנהג כג'נטלמן עם בנות
המין השני. את לא מאמינה כמה הוא עדין ובישן בשעת החיזור.
ואני אמרתי: כן, זה נכון שיבולת, הוא כל כך ביישן שכשהוא
משתוקק להכיר מישהי הוא נאלץ לדפוק לה את המכונית ולהתחבב עליה
תוך שהוא עוזר לה להחזיר את הרכב למצבו הקודם.

                                   

       
שיבולת חזרה לשולחן ואמרה לי: קובל'ה, זה לא פלא שמצאת אותי
רגועה באותו ערב. בהתחלה פחדתי ממך בגלל כל מה שסיפרו לי, אבל
אחר כך כשראיתי כיצד אתה נמס בזרועותיי בשעת הריקוד חששתי רק
מהאופן שבו תבחר לנגח את המכונית הדנדשית שלי. ברגע שנוכחתי
שהסתפקת בהסרת המגבים השתרעתי לאחור בהקלה. ידעתי שבעוד רגע
תופיע אצלי עם הרפרטואר הקבוע שלך, כולל מגבים חילופיים וכל
הקטע הדביק של לחלץ בחורות במצוקה.