שחר סובבה את ראשה באיטיות והחזירה אותו במהרה למקומו.
היא שמה לב שמתחילת השיעור ענת נועצת בה מבטים.
זה הלחיץ אותה.
כשצילצל הפעמון המכריז על סיומו של יום הלימודים אספה שחר את
ספריה ומיהרה לצאת מהכיתה.
ענת יצאה אחריה במהרה.
שחר עצרה והסתובבה אל ענת.
"למה את מסתכלת עלי ככה כבר כמה ימים?" שאלה שחר בתוקפנות.
"אני חושבת מה לעשות איתך" ענתה לה ענת.
"בקשר למה?" שאלה שחר בתמימות.
"בקשר לאנורקסיה שלך!" אמרה ענת.
שחר הסתכלה עליה בתדהמה.
"אני לא מפחדת להגיד את זה! אני יודעת מה עובר עליך ואני רוצה
לעזור לך" אמרה ענת.
"בואי נשב בחוץ" אמרה ענת כשהיא בודקת במבטיה אם מישהו מקשיב
להן.
שחר וענת יצאו החוצה והתיישבו במקום מבודד בחצר בית הספר.
"את מכחישה כבר כמה שבועות ואומרת שהכל בסדר אבל זה לא אומר
שאנשים לא רואים! לא רק שרזית יותר מידי, גם אין לך כוח ואת כל
הזמן עייפה" אמרה ענת.
"אני בסדר" אמרה שחר בקול לא משכנע בכלל.
"תפסיקי!" אמרה ענת בקול.
שחר הרימה את ראשה והחלה לבכות. ענת חיבקה אותה.
"תני לי לעזור לך" אמרה ענת ברכות.
"אף אחד לא יכול לעזור לי!" אמרה שחר וניגבה את דמעותיה.
"אמא שלך יודעת?" שאלה ענת אחרי דקה ארוכה של שתיקה.
"היא יודעת שאני לא בסדר אבל היא לא יודעת עד כמה..." אמרה
שחר.
"את חייבת לדבר איתה, היא אמא שלך! היא תעזור לך יותר מכל אחד
אחר" אמרה ענת והחזיקה את ידה של שחר בחום.
"אני לא יכולה" אמרה שחר.
"למה?" שאלה אותה ענת והסתכלה עליה במבט עצוב.
"כי אני פשוט לא יכולה!?" אמרה שחר ומשכה את ידה מאחיזתה של
ענת.
"אז תדברי איתי לפחות" אמרה ענת.
"אין לי מה להגיד לך, פשוט תעזבי אותי!" נסגרה שחר והחלה ללכת
במהרה לכיוון שער בית הספר.
ענת רצה אחריה ונעמדה מולה.
"תגידי לי, מה את עושה? לא אוכלת בכלל או אוכלת ומקיאה הכל?"
שאלה ענת בתוקפנות.
"תעזבי אותי!" צעקה עליה שחר וניסתה להשתחרר מאחיזתה של ענת.
"רק שתדעי שאני כאן בשבילך ושאני לא ארד ממך עד שאני אהיה
בטוחה שאת בסדר" אמרה ענת ונתנה לשחר ללכת.
שחר התחילה לרוץ, היא רצה עד שער בית הספר ונעצרה להסדיר את
נשימתה. לא היה לה כוח לרוץ יותר.
אחרי עצירה קצרה המשיכה שחר ללכת בקצב איטי לביתה.
היא ידעה שענת צודקת, היא ידעה שהיא לא בסדר אבל סירבה
להאמין.
היא ידעה שחוסר הכוח והמרץ והעייפות המתמדת קשורים בזה.
היא שיכנעה את עצמה שלמרות מה שאומרים היא בסדר ושזה רק תקופה
שתעבור בעוד כמה שבועות.
כשהגיעה לביתה, נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת.
היא נשכבה על מיטתה וטמנה את ראשה בכרית הגדולה שעל מיטתה.
"שחר?" שאלה אמא של שחר, פתחה מעט את הדלת והשחילה את ראשה
פנימה.
"הכל בסדר?" הוסיפה ושאלה האם.
"כן" אמרה שחר וחייכה חיוך מאולץ.
"אנחנו אוכלים ארוחת צהריים, את באה?" שאלה האם.
"לא, אכלתי כרגע פיתה עם משהו" שיקרה שחר והמשיכה לחייך.
"את בטוחה שאת לא רוצה משהו?" שאלה האם.
"אמרתי שלא!" ענתה שחר בחוסר סבלנות.
היא שנאה שנידנדו לה, בעיקר בקשר לאוכל...
אמא של שחר חייכה ויצאה מהחדר.
במשך כל היום ישבה שחר בחדרה.
מידי פעם פרצה בבכי ובשאר הזמן סתם שכבה על מיטתה וחשבה.
בערב קמה שחר ממיטתה והלכה להתקלח. במראה הגדולה שבמקלחת בחנה
שחר את עצמה מכף רגל ועד ראש, העצמות שלה בלטו ופניה היו
חיוורות ועייפות. כשחזרה לחדרה העבירה מסרק בשערה ולא הופתעה
לגלות שהוא שוב התמלא בשערות בהירות. דמעות עלו בעיניה של שחר
כשהוציאה את השערות הזהובות מהמסרק.
שחר נשכבה במיטתה, התעלמה מקירקורי הבטן שלה ונרדמה מיד.
אחרי שעות ספורות התעוררה שחר  ולא הצליחה להרדם, השיחה שלה עם
ענת חזרה בראשה שוב ושוב. היא הלכה למטבח ומזגה לעצמה כוס מים.
היא הסתכלה על צנצנת העוגיות שעל שולחן האוכל ועצמה את עיניה.
'לא, אל תחשבי על זה אפילו' חשבה לעצמה ויצאה מהמטבח.
היא פתחה את ארון הבגדים כדי למצוא בגדים ללבוש לבית הספר
בבוקר. ערימה של חולצות צמודות וצבעוניות עמדה מולה של שחר.
שחר הזיזה את הערימה הצידה והוציאה חולצה גדולה ורחבה שהיתה
מאחורי ערימת החולצות. 'אולי ככה לא יציקו לי...' חשבה לעצמה
שחר והניחה את החולצה על הכיסא. היא הרגישה שאנשים בחנו את
המראה שלה ואת הבגדים שלה ללא הפסק וחשבה שאולי עם החולצה הזו
יטרידו אותה פחות.
שחר ישבה בחדרה וחשבה עד אור הבוקר.
במשך יומיים לא דיברה שחר עם ענת, היא לא הסתכלה לה בעיניים,
למעשה, במשך היומיים האלו היא כמעט ולא דיברה עם אף אחד.
שחר היתה שקועה במחשבותיה, היא לא רצתה להיות בחברת אנשים
ונמאס לה לחייך לכולם ולהעמיד פנים שהיא מרגישה מצויין.
בהפסקת העשר, כשכולם אכלו, ישבה שחר ליד שולחנה וציירה, היא לא
יכלה להסתכל על אוכל מבלי להרגיש בחילה. הריח הציק לה יותר מכל
אך היא לא אמרה דבר, היא ניסתה בכל כוחה לא לחשוב על זה
אפילו.
ביום שישי הרגישה שחר הקלה. היא רצתה שהשבוע יסתיים והיא תוכל
להיות בבית לבד.
השעה האחרונה של הלימודים באותו יום נראתה כנצח.
בכיתה היה חם ולשחר לא היתה סבלנות, היא הרגישה רע.
לפתע קמה מהכיסא שלה ויצאה והכיתה בריצה.
כל תלמידי הכיתה הסתכלו עליה ושתקו, המורה הביטה בדלת שנטרקה
בחוזקה אחרי שחר ולא ידעה מה לעשות.
ענת קמה ורצה אחרי שחר.
שחר נכנסה לשרותים בריצה ודקה או שתיים אחריה נכנסה ענת.
שחר נעלה את עצמה באחד התאים והקיאה תוך כדי בכי.
ענת עמדה מחוץ לתא הנעול ולא ידעה איך להגיב.
"שחר?" שאלה ענת כמעט בלחש.
"שחר, את בסדר?" קראה לה שוב.
אחרי בערך עשר דקות יצאה שחר.
היא היתה חיוורת והיא נשענה על הדלת. היא לא הצליחה לעמוד ישר
מבלי ליפול.
ענת בכתה, היא דאגה ולא ידעה מה לעשות.
היא התקרבה לשחר ורצתה לעזור לה אבל שחר התרחקה ממנה.
"אל תגידי שום דבר ממה שראית כאן לאף אחד, לא היית צריכה לבוא
אחרי בכלל" אמרה שחר בקול שקט ועייף.
"את חייבת לתת לי לעזור לך" הפצירה בה ענת.
"אין במה לעזור" אמרה שחר והתעלפה.
ענת התקרבה אליה ונגעה בפניה הקרים. כשראתה ששחר לא מגיבה רצה
ענת חזרה לכיתה, דיברה בלחש עם המורה ושתיהן יצאו בריצה אל
השרותים.
המורה הרימה את ראשה של שחר והשעינה אותו על ברכיה.
"לכי תתקשרי לאמבולנס!" אמרה המורה וענת מיד רצה למזכירות בית
הספר כדי להתקשר.
כעבור עשר דקות היתה שחר בתוך האמבולנס כשהיא עדיין מחוסרת
הכרה.
ענת והמורה נכנסו לאמבולנס גם הן ונסעו עם שחר לבית החולים.
לאחר שעתיים, פקחה שחר את עיניה שוב.
היא ראתה שענת יושבת לידה.
היא הסתכלה סביבה והבינה שהיא בבית החולים.
"מה קרה?" שאלה שחר שהתקשתה לזכור.
"התעלפת בשרותים של בית הספר" ענתה לה ענת והחזיקה את ידה.
שחר הסתובבה והפנתה את גבה לענת.
"תסתכלי אלי" אמרה לה ענת.
שחר לא הסתובבה.
"תסתכלי אלי!" אמרה ענת בקול חזק יותר ומשכה את כתפה של שחר.
שחר הסתובבה ודמעות עמדו בעיניה.
ענת התרככה למראה הדמעות ואמרה ברכות "את חייבת לתת לי לעזור
לך".
"איך את יכולה לעזור לי?" שאלה שחר בזלזול קל.
"נתחיל בזה שתספרי לי הכל" אמרה ענת.
"זה קשה" אמרה שחר בקול חנוק מדמעות.
"אני יודעת, אבל זה יהיה יותר קשה אם לא תספרי לי הכל ותתני לי
לעזור לך" אמרה ענת.
שתי הבנות שתקו. שחר בכתה.
אחרי כמה דקות של שקט נכנס הרופא לחדר מלווה בהוריה של שחר.
אמא של שחר חיבקה אותה והרופא התחיל לדבר.
"מבחינה גופנית המצב של שחר לא טוב, למרות שהיא התעוררה והיא
מרגישה די טוב, התת תזונה פגעה בעצמותיה. מבחינה נפשית, מצבה
אפילו יותר חמור. היא צריכה ללכת לפסיכולוג ולהבין מה היא עושה
לעצמה".
אמא של שחר בכתה.
"לא" אמרה שחר.
"מה לא?" שאל הרופא.
"אני לא מדברת עם פסיכולוגים" אמרה שחר.
"למה, הם יכולים רק לעזור לך" אמרה אמא של שחר.
"אני לא מאמינה שאנשים שלא מכירים אותי יכולים לעזור לי, הם רק
יגידו לי מונחים פסיכולוגיים שאני יכולה לקרוא גם בספרים! רק
אני ואולי גם האנשים הקרובים אלי יכולים לעזור לי!" אמרה שחר
בהחלטיות.
"זאת החלטה שלך" אמר הרופא בחיוך ויצא מהחדר.
במשך כמה חודשים בילו ענת ושחר הרבה זמן ביחד.
שחר סיפרה לענת הכל וענת עשתה כל מה שביכולתה כדי לעזור לה.
כעבור שנה הרגישה שחר הרבה יתר טוב והתחילה להתנדב במרכז
לבעיות אכילה שבבית החולים שבו היתה מאושפזת.
בהתחלה זה היה לה קשה לראות את כל הבנות שם סובלות בדיוק ממה
שהיה לה, אבל היא המשיכה  להתנדב שם, היא נשבעה שתעשה הכל על
מנת שבנות נוספות לא יעברו את מה שהיא עברה. הדמעות לא הפסיקו
לזלוג מעינייה הכחולות והכאב לא נעלם לעולם, הוא גם לא יעלם.