"חייבים להחזיר את הספר!" , צרח אפרוחי לאמו כאשר הביט בספר
שהשאיל מן הספרייה לפני חודש בדיוק. על הספר הוחתם תאריך
ההחזרה , 23/12 , מחר. "אני חייב להחזיר את הספר, אחרת הן
יכעסו ויגידו שאני מופרע" , רטט קולו של הילד בן השבע לאמו
האדישה , שלא הבינה מהיכן האחריות שיש לבנה. היא הביטה בו במבט
זעום וחסר סבלנות , ואמרה שהיא תחזיר ת'ספר ביום שלמחרת.
הילד נרגע. הוא הבין שכל דבר צריך לחזור למקום מוצאו, בזמן
שנקבע.

ביום שלמחרת, לפני ששבה האם לביתה מן העבודה המייגעת שלה,
החזירה את הספר של בנה לספרייה. גיחוך עלה על שפתיה שראתה את
הספרניות עבות עדשות המשקפיים שהיו שם.
היא נסעה משם לביתה הממוצע וחסר הנגיעה האנושית שלה.
ילדה-נערה-אישה קרה הייתה , בשנות ה30 לחייה , שהיו קרים כ"כ.
בנה הקטן התנפל עלייה משמחה, שחיוך גדול לשפתיו ועיניים
הממתינות לראות את חיוכה של האם ומשלימות עם העובדה שלא יבוא.
האם ביקשה מעט מנוחה מבנה ודרשה ממנו שילך לחדרו וישחק שם. היא
נשכבה על המיטה, בוהה בפחד בתקרה הלבנה והמטה ליפול  מזקנותה
.

צלצול טלפון נשמע אז. האם ענתה. דיברה מילה או שתיים והנחיתה
בזעם את שפופרת הטלפון. אז הלכה לחדרה ונעלה את הדלת.
אפרוחי לא הבין מה פשר הנעילה, שכן אמו לא נעלה אף לא פעם אחת
את דלת חדרה . הוא הבין שלא יוכל לברר את הסיבה לכך כי דלתה
נעולה, נעולה יותר מתמיד .אז שמע דלת נפתחת ברקע , זה היה
אביו. גם אליו רץ אפרוחי בשמחה, וכשראה שגם אביו רץ לקראתו,
הוכפלה שמחתו והופיע ניצוץ שמחה גם בעיניו.
"אימא, היא נעלה את הדלת, אבא" , אמר הילד במהירות . "אפרוחי"
, ענה בצער האב, "סבך נפטר היום".  הילד לא הבין למה אימא
מסתגרת בחדרה , למרות שהבין שסבו הקשיש ובא ממזמן בימים נפטר.
לאחר שבוע , אפרוחי שם לב שאמו שבוע שלם לא יצאה מחדרה. הוא
דאג לה .

לאחר חודשיים, המצב חזר לקדמותו כאילו לא קרה כלום.
האם חזרה להיות דאגנית לבנה, הבן חזר לחדרו למשחק בכל פעם
שביקשה זאת האם. והאב, האב היה נחמד כהרגלו ,פסיבי, יעשה את כל
מה שאשתו תדרוש ממנו , כאילו פחד ממנה.
בוקר אחד, שהתעורר אפרוחי משנתו, שם לב כי הוריו בוהים בו.
שניהם עומדים במשקוף הדלת ומתלחשים. אמנם שמח לראות מראה נדיר
שכזה, ששניהם עומדים זה ליד זה , אך לא הבין מה עצם הלחשושים
ומה פשר המבטים האלו. "מה קרה ?מה קרה? " , צרח בקולו הצווחני.
"כלום" , ענו השניים במקהלה. מצב זה הפך לרגיל אצל אפרוחי. בכל
פעם שעשה שיעורים, ראה את השניים במשקוף צופים בו כאילו היה
לאויב. בכל פעם שראה טלוויזיה, בכל פעם שהתעורר, בכל פעם שחלם
בהקיץ ובכל פעם שחזר מבית הספר. הוא העדיף להתעלם משניהם,
בדיוק כמו שמתעלם מכל ילד שמקלל אותו קללה פוגעת.

יום אחד, כשחזר אפרוחי מבית הספר, שם לב לאדם שיוצא מחדר הזבל
,שבבניינו. בפיהוק , משתוקק כבר לברוח מחדר הזבל , שם לב לילד
נמוך הקומה, ושב לחדר המצחין. כך בדיוק סיפר אפרוחי לאמו . הוא
הביט בעיניה שהפכו לעצובות בזמן שסיפר את הדבר. היא הזדהתה עם
האיש, אך שוב, לא הבין את אמו.
הוא התרגל ללחשושים ולמבטים, אך שם לב, למרות גילו, שהלחישות
והמבטים המודאגים מתחזקים בלי ששם לב. זה היה הקשר היחיד שלו
עם הוריו.
עד שהגיעה השיחה. הוריו באו אליו וטענו שמשהו מטריד אותם והוא
בחוסר ברירה הקשיב להם מפוחד, שמא אמו, נטרפה עליה דעתה, או
שמא סבתו נפלה במדרגות, או שמא הם רוצים לקנות לו רק רובוטים
מעכשיו. המחשבות האלו גרמו לו לצחקק  עד ששם לב שהוריו מביטים
בו פעורי פה.

הוא הביט בקיר כשדיברו, חושב מחשבות מרוחקות וזדוניות, אבל
למרות הכל , בוגרות.  ההורים המודאגים דיברו אליו באותו זמן.
הוא קלט רק משפטים אחדים, מתוך השיחה שהתרחשה שעה ויותר. משהו
על זה שהם חושבים שהוא "מטורף". שמות סבא פגע לו בראש, שהם
רוצים שהוא ילך לדבר עם "חבר שלהם" , או כמו שקראו לו , אדון
פסיכיאטר.

אפרוחי ניכנס לחדרו של הפסיכיאטר במבט אומלל. הפסיכיאטר ניסה
להכירו, להבין מה פשר הפרצוף המדוכא הזה.
בכל שבוע ביקר אפרוחי אצל אדון פסיכיאטר , במשך שנה. הפסיכיאטר
שמע את כל המתחרש בביתו של אפרוחי, ממבט בוגר, אך תמים, כמו של
ילד בן 7.

האם חיכתה בביתה לפסיכיאטר. שנה שלמה חיכתה לפגישת סיכום הזו
איתו. היא קיבלה את פניי הפסיכיאטר בפנים מוארות , ושניהם
התיישבו על הספה .היא גמגמה בהתרגשות , "הגעת למסקנה
שהוא..שהוא..שהוא..חולה?". הפסיכיאטר הביט בה במבט זעום, כמו
של אב שכועס על מעשיי בתו הקטנה. הוא ענה ב"כן" זריז, והוציא
מתיקו מראה. הוא הניח אותה מול פנייה של האם וענה לה בגאווה :
"זה החולה". האם רצה לחדרה במהירות ונעלה את הדלת, היא ברחה
מהפסיכיאטר.
הפסיכיאטר הודה למטופלו הקט ולחץ את ידו. הוא נשען על ברכיו
וירד לגובה הילד כדי להודות לו שוב. אז הביט בתוך עיניו ובכל
לבו אמר " תודה". אז שם לב לקמטים הבולטים בפניו של הילד.