לרוץ, לרוץ, לרוץ! נהג!
אני דופקת על הדלת של האוטובוס, מחכה בעצבנות לרגע שהנהג יפתח
לי את הדלת. גשם בחוץ, וכל מה שאני רוצה עכשיו זה להיכנס
לאוויר החם והדחוס בפנים.

אין מקום פנוי בפנים. אני עומדת, משתדלת לא ליפול. אין סיכוי
שאני אוכל לתמרן ולהוציא את הדיסקמן שלי כדי לברוח קצת
מהמציאות המוכרת כל-כך בתוך אוטובוס טיפוסי. כל מה שנותר לי
הוא לעמוד ולהקשיב לשברירי המשפטים של האנשים שמאכלסים יחד
איתי את גוש הפלדה הנוסע הזה.

"אמא מתי מגיעים?"..... "אני לא מאמינה? מה היא אמרה?".....
"שיט שכחתי את העבודה בבית, מה אני אעשה?!" אני מנסה למצוא את
השיחה שתעניין אותי, שתתפוס אותי הפעם. מחליפה שיחות כמו תחנות
רדיו.
לא, אין שום דבר מעניין. לא מוזיקה ולא דיבורים. אפילו את
הרדיו של הנהג אני לא שומעת. משעמם לי.

לפתע אני שומעת קול... קול שמוכר לי... דנה?  
"הי! מלא זמן לא ראיתי אותך! שלומי מצוין ושלך?" אני מתחילה את
השיחה. זו דנה, היא הייתה חברה שלי מהיסודי עד בערך אמצע
החטיבה. אז היינו בילתי נפרדות. ומשום מה נותק הקשר... למה...
אני לא זוכרת. טוב, נו מה זה משנה, העיקר שיש משהו שיעביר לי
את הנסיעה.
דנה מספרת לי מה היא עשתה מאז היסודי. איך היא התקדמה בחיים.
אוף, החיים שלה נשמעים די זוהרים יחסית אלי.
סיימה בהצטיינות, גרה עם חבר שלה זה 5 שנים, מועמדת לקידום.
רק אני תקועה בעבודה שהקידום היחיד שאני יכולה לקבל בה, זה
להיות אחראית משמרת של ילדים בני 12. וחבר... ממש לא נראה
באופק. טוב, היא לא צריכה לדעת את זה.
אני מתחילה להמציא לה סיפור. אבל היא עוקפת אותי בסיבוב ושואלת
על העבודה הנוכחית שלי. מי אמר לה? מי כבר סיפק למטומטמת הזו
את האינפורמציה? הבנתי, היא פגשה את ירון ברחוב לפני שבוע והם
ניהלו שיחה עלי. ידעתי שאסור לי להתחבר עם האפס הזה. יופי, היא
יודעת גם את מצבי האישי. טוב שירון לא קשקש גם על המינוס שיש
לי בבנק. טעיתי, גם את זה הוא אמר לה. למה שהוא לא יתלה שלט על
עצמו "כל הרוצה אינפורמציה על מייה, שיפנה אלי!" טוב מספיק
לדבר עלי, בואו נדבר על הדפקטים של הכלבה שעומדת מולי.
של מי את חברה?! של עידו? זה לא זה שהייתי מאוהבת בו ואמרת
שהוא פסולת גרעינית שלא שווה להסתכל עליה? מה? פגשת אותו אחרי
כמה שנים ופשוט, הייתה בניכם כימיה? זונה! כן, מה את שמעת!
זונה! אני עכשיו מבינה למה אני לא מדברת איתך! תמיד הייתי כזו
מתנשאת. "דנה המלכה, דנה תמיד מצליחה להשיג מה שהיא רוצה!"
לכי, לכי יה פוסטמה. מה זה?! אני לא התבגרתי?!
את רוצה שנתחיל לפתוח את זה? את עדיין חייבת לי 200 שקל מהטיול
השנתי! כן, כן. כל היום הייתי צריכה לשבת ולהקשיב לבכיות שלך!
מה את אומרת? לא לעשות סצינה?! למה יש לך איזשהו מעמד רב מעלה
שאת צריכה לשמור עליו? אם את כל-כך מצליחה למה את נוסעת
באוטובוסים? אני לא רומזת שאת שקרנית, אני אומרת! כן! רדי
מהאוטובוס! מפגרת!

דנה ירדה ולי נשארו עוד 20 דקות של נסיעה מעצבת לעבר הדירה
השכורה שלי, עם הגג הדולף ועם השותף המדבר-הרבה-יותר-מדי ירון.


טוב, אולי אני בכל זאת אצליח למצוא איזה שיחה מעניינת, שלא כל
הנסיעה הזו תלך לשווא.
"היא ממש רעה הדנה הזו" אני שומעת את הזקנה מאחורי.
"מייה לא בסדר, מה דנה עשתה? היא הייתה נחמדה אליה" בחורה
מדווחת מלפני למישהו בטלפון.
"אל תלמדי ממייה, ככה לא מדברים לחברות" אמא מזהירה את הילדה
שלה מפני.

טוב, נו, כנראה שהפעם תורי היה להיות תחנת הרדיו של האוטובוס.