מה שמתחיל חייב להסתיים. פארדוקס. רק חבל שבחיים זה לא תמיד
כך. לעיתים, המצב מלווה אותך עד המוות. אולי המוות מסיים את
העניין? לך אולי. אבל בשביל אחרים, זה רק מתחיל. כך, העניין
לעולם לא יסתיים. לא?

"חשבתי שאתה הולך הבייתה". "כן, תיכף אני רק מסיים". כן. בטח.
מסיים. תמיד שהוא אומר שהוא תיכף מסיים זה לוקח עוד חמש-שש
שעות. בדרך כלל, זה לא מפריע לי, אבל הפעם הייתי צריכה טרמפ
הביתה. "נו בחייך". ניסיתי. "זה ישאר כאן עד מחר, זה לא יברח.
תאמין לי." הוא אפילו לא הגיב. נו טוב, אני כבר יודעת שככה
הוא. כשהוא עסוק הוא מרוכז והעולם מת. חבל שגם אני. נו... אוף
איתו. אני צריכה להגיע הביתה כבר, יש בגרות מחר בהיסטוריה.
כמעט ולא הספקתי ללמוד. אבל לא נורא הכול יגמר מחר ואוכל
להמשיך את חיי ללא היסטוריה (או היסטריה).
"נו סיימת?". "רונית. די!" "טוב, טוב, בסדר, אני אהיה ילדה
טובה ואבליג. אבל, אני לא רוצה, חס וחלילה, לעורר בך איזשהם
רגשות אשם. אתה יודע, על זה שיש לי מחר בגרות בהיסטוריה, ואתה
יודע שללא שינה אין הצלחה, כך שאני צריכה לישון כדי להצליח.
ואם אני לא אשן, אני בטח אכשל. וזה, רק כי לא הגעתי מוקדם
הבייתה. אבל, שלא ייהיו לך רגשות אשם כלל. הרי אתה בכלל פשוט
טלית שכולה תכלת בעניין הזה. אתה התמים שבתמימים, פשוט
מלאך"... "די! בסדר. אני אקח אותך הביתה,  נודניקית". איזה
מעצבן. קטע אותי באמצע הסיצנה המרגשת שלי. נו טוב, לפחות אני
אגיע הביתה בשעה סבירה. בערך.

"נו. איך הייתה הבגרות בהיסטוריה?". שאל. "היסטרי!" עניתי. "עד
כדי כך, הא?" "מה אני אגיד לך היה נפלא! נהדר! מדהים! מגניב!
פשוט הבגרות הנוראית שהייתה לי אי פעם! אני פשוט כל כך
מאושרת". "רונית?" "אני פשוט בחיים שלי..." "רונית!". "מה?".
"הבנתי. חרא של בגרות. לא נורא תמיד אפשר לשפר." "קל לך להגיד.
אדון ממוצע 258 בבגרויות." "רונית, יקירתי אין יותר ממאה."
"הא, הא, הא. נורא מצחיק". הוא חשב שזה נורא משעשע להתעלל בי
כך. מעצבן אחד. הגאון הזה תמיד עצבן אותי. איך שהכל בא לו כל
כך בקלות. כמעט בכל מבחן קיבל מאה. בגלל זה הקפיצו אותו לא שנה
או שנתיים, אלה שלוש שנים. כן, כן שלוש שנים. ושלא תבינו לא
נכון הוא בן 20 אבל סיים לימודים לפני 5 שנים. ואני? אני בי"ב
קורעת את התחת שלי ומנסה בכול הכוח (בערך, ראו בגרות
בהיסטוריה) להוציא איזה ציון סביר. עכשיו הגאון הזה עובד בשביל
אוניברסיטת ת"א במחקר למדענים מצטיינים. מעצבן אחד. נו טוב
לפחות היה לו השכל לקחת אותי איתו בתור... אמממ... העוזרת שלו.
נו טוב, בכול זאת מחמאה.  
"בא לך לעשות משהו היום?". שאל "מה?..." שאלתי חזרה בתמיהה
מופרזת. אתם מבינים, הוא אף פעם לא שואל אם בא לי לעשות משהו.
תמיד צריך ללכת לעבוד במחקר, ואם אני מעיזה להציע לעשות משהו
אחר, אני מקבלת נזיפה. "תרגעי, פשוט סיימתי את מה שתיכננתי
ואני מחכה לאישור להמשיך הלאה." "אז..." ניסיתי להתקיל. "אז
אני פנוי להציק לך במקום שאת תציקי לי שאני לא מציק לך או שאני
מציק לך כשאת מציקה לי." "מה???" אני בטוחה שגם אתם לא תבינו
את המשפט הזה ישר. "בואי נלך." "טוב, לאן?" שאלתי, עדיין המומה
מהמשפט שתקע קודם. טוב, אז אני קצת קשת הבנה. קורה. "לאן שאת
רוצה ללכת, נלך". "אני רוצה ללכת לאן שאתה רוצה. " לא חשבתם
שזה יגמר בקלות, נכון? "מה שבא לך". "מה שאתה רוצה." "טוב, אני
מבין שאיתך, זה לא יגמר בקרוב. אז בואי נלך לסרט טוב?" עכשיו
ראיתי הזדמנות "נפלא! נהדר! מדהים! אבל... " הנה זה בא...
"לאיזה סרט נלך ... יקירי?". אני בטוחה שלכם זה כבר נמאס. אבל
אני, אני יכולה להמשיך כך כל היום. "רונית, את מתחילה להוציא
אותי מדעתי. פשוט נלך למה שיש עכשיו." הוא כבר ענה בקול חסר
סבלנות. זה הסימן להפסיק. "בסדר". עניתי בקול שבע-רצון.


אחרי הסרט הלכנו לאכול בפיצה האט. תמיד אם הולכים לאכול, אז זה
רק בפיצה האט. אני לא מבינה מה הוא מוצא במקום הזה. אבל, אני
פשוט 'מקבלת' את זה 'בשקט' גמור. "מה יש לך מפיצה האט. נמאס לי
לבוא לכאן בכול פעם מחדש ולאכול מה? פיצה. די כמה כבר אפשר
פיצה?". הוא ידע שלא כדי לו להמשיך את נושא השיחה הזה הלאה כי
סביר להניח שהוא יצא רק עם כאב ראש. אז הוא שתק, והזמין פיצה
עם כל התוספות. "אהה אני רואה שהיום חוגגים!" "כן. מה רע?
אסור? כבר הרבה זמן עבר מהפעם האחרונה שעשינו משהו ביחד, סתם
כך". צודק. אבל, מכיוון שלא רציתי להציק לו יותר מדי (לפחות
בשלב זה) בנושא הנ"ל החלפתי נושא. "נו... ספר מה קורה עם
הבלונדינית, הצעת לה לצאת כבר?". שאלתי. "לא". הוא ענה בנסיון
להסתיר את מבוכתו. הוא הסמיק. הוא כול כך הסמיק. אני פשוט כול
כך אוהבת לראות אותו מסמיק. הוא נראה כמו ילד קטן שמצא את
האהבה הראשונה שלו. כל כך חמוד. "נו... למה אתה מחכה. בסוף היא
תמצא בחור אחר." "אולי יש לה בחור אחר?" מנסה להתחמק הא? לא
כול כך בקלות. "אם לא תשאל, לא תדע". אצלי, לא מתחמקים. "תבטיח
לי שלפחות תנסה, בסדר?" ניסיתי קצת לדחוף אותו לכיוון הנכון.
"וואו, את ממש נכנסת לקטע הא? בסדר אני מבטיח לנסות."
סוף, סוף יש הקשבה. נקווה שהם יהיו מאושרים ביחד.

למה לעזאזל, הייתי צריכה לדחוף אותו לבלונדינית. הוא שאל אותה.
היא ענתה, היא ניצלה אותו, זרקה אותו ושברה לו את הלב. והכול,
בגללי. חודשיים שלמים היא ניצלה אותו כדי לגרום לחבר הקודם
שלה, לקנא. זה הצליח. רק חבל שהיא לא חשבה מה היא עושה לבן
אדם, שבנתיים התאהב בה מעל לגג. מה אני אגיד לכם, הבן אדם
הרוס, הרוג, פשוט מרגיש נבגד. אני מבינה אותו. לא שיש לי יכולת
להבין את אשר עבר, אבל בכול זאת, קשה. הוא בקושי מדבר, בקושי
אוכל, בקושי עובד על הפרוייקט האהוב שלו. הוא לא יוצא מהבית.
הוא לא יצא מהבית כבר חמישה ימים. אני כבר לא יודעת מה לעשות.

"תפתח, זאת אני". ניסיתי לדפוק על הדלת. "נו בחייך תפתח כבר."
הוא לא ענה. ניסיתי לפתוח את הדלת. היא לא הייתה נעולה
ונכנסתי. הבית היה מבולגן, אבל הוא לא היה שם. רצתי מהר ככול
שיכולתי לאוניברסיטה. הוא היה שם עובד כאילו הכול כרגיל.
נכנסתי והוא אמר "היי מה נשמע? מה קורה?" "בסדר". עניתי בקול
חשדני. "יצאת מהבית הא?" "כן, אני בסדר עכשיו הכול נפלא. השמים
כחולים ויש הרבה עבודה." "אני לא מאמינה שהצלחת להתגבר עליה.
כל הכבוד." ניסיתי לשבח, עדיין קצת המומה. "תראי." התחיל "מה
שמתחיל, חייב להסתיים. ככה זה בכול דבר בחיים. אז, גם אתה. זה
התחיל זה נגמר. ועכשיו, הכול בסדר."ברור שהכל לא כל כך בסדר,
אבל הנחתי לזה. משהו אמר לי שאולי מבחינתה זה הסתיים, או בעצם
אף פעם לא התחיל. אבל, מבחינתו, זה יקח הרבה זמן עד שהחלק שלו
בעניין הסתיים. אולי, זה לא ייסתים אף פעם, אולי רק במוות.

צדקתי. זה אכן הסתיים. לפני שבוע הוא התאבד. כך הוא בחר לסיים
את העניין. ואני, אני השלמתי את המחקר שלו, חושבת עליו מידי
פעם, כלומר כל יום. בשבילי העניין לעולם לא יסתיים.

מה שמתחיל חייב להסתיים. פארדוקס. רק חבל שבחיים זה לא תמיד
כך. לעיתים, המצב מלווה אותך עד המוות. אולי המוות מסיים את
העניין? לך. אולי. אבל בשביל אחרים, זה רק מתחיל. כך, העניין
לעולם לא יסתיים. לא?