הוא והיא חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, לעומתי. היום, יום
שבת, גיליתי מה קרה מאחורי גבי כל הזמן הזה. אתמול דן ומרים
הצהירו כי הם ביחד, הם ישבו איתי והסבירו לי איך הכל קרה. האמת
שהם כבר הצהירו לשאר העולם על אהבתם כבר ביום שישי, ההסבר
המפורט הגיע אלי רק היום. אני חייב לציין שכבר ידעתי על כך
שלשום, הלכתי לבד על החוף, הייתי מדוכא, וראיתי את מרים ואת דן
מתנשקים. מאחוריהם הייתה השקיעה, הכל נראה מושלם, המושלמות
שאני לעולם לא אזכה לה. המראה כל כך פגע בי, אני חושב שהתאהבתי
בה, למרות שלא אמרתי לה את זה ולמרות שאני מכיר אותה כל כך מעט
זמן. אולי הרגשת הבגידה כאבה לי מכל.
ביום רביעי נפגשתי עם מרים, היא חייכה אלי כשראתה אותי, היא
קצת צחקה על חשבוני, והיא נורא רצתה לספר לי סיפור שהיא שמעה.
לא נראה לי שהייתה משמעות לאותו סיפור, סתם סיפור עצוב. סיפור
על גבר שעבד כל חייו כדי למצוא את האחת ועל אישה שאת כל חייה
בזבזה בכדי למצוא את אהובה. אותו איש ואישה, בסיפור, אמנם מצאו
אחד את השני, אבל זה היה מאוחר מדי. היא כבר נישאה לגבר אכזרי
ומכה. אותו איש שהיה מאוכזב, נרגז ועיוור מאהבה החליט להרוג את
בעלה. אחרי הרצח השלטונות תפסו את האיש והוציאו אותו להורג.
האישה שהייתה כה עצובה בודדה ומפוחדת, מתה מהעצב וההלם הנוראי.
הסיפור כמובן החשיר את האווירה במקצת, אבל זה לא היה נורא, עם
מרים לא הייתה לי בעיה לדבר על דברים קשים. אותו ערב דווקא היה
ערב נחמד, אני ומרים דיברנו יום לפני בטלפון ובקושי הצלחנו
לדבר, כל השיחה כללה שיחת חולין והניסיון להגיד להתראות. אנשים
בדרך כלל לא מסוגלים פשוט לומר להתראות, הם חייבים למצוא מן
מצב לזה, אלה שעושים את זה בכוח בדרך כלל פשוט לא נחמדים. אני
חושב שבגלל אותה שיחה, הערב נראה לי נחמד, אחרת הוא היה נראה
קצת יבש, קצת משעמם, מאוד מדאיג. בסוף הערב היא נישקה אותי על
הלחי ומיהרה ללכת. אני עדיין יכול להרגיש את מגע עורה ואת
שפתייה.
מהרגע שקמתי ביום שלישי חשבתי עליה. פשוט לא הצלחתי לחשוב על
משהו אחר חוץ מהבעת הפנים האחרונה שראיתי על פניה של מרים. לא
יכולתי להפסיק להזכר בנשיקה המדהימה הזאת, שהייתה שונה מכל
נשיקה אחרת. ביליתי את רוב היום בהתלבטות האם להתקשר אליה,
לדעתי טלפון ביום אחרי יכול ליצור שתי סדרות שונות של מקרים,
או רגשות. הסדרה האפשרית הראשונה, שאותה אני מעדיף, היא הסדרה
בה מרים תשמח לשמוע ממני. מרים תרגיש שאני רוצה אותה ושיש לה
ביטחון איתי. מרים תרגיש טוב. הסדרה השניה, האפשרות הרעה, מרים
תרגיש שאני תלותי, ולא ממש תאהב שהתקשרתי. הלכתי להתיעץ עם דן,
כאילו שיש לי מישהו אחר להתייעץ איתו. הוא הקשיב לכל התאוריה
שלי על הסדרות, צחק ואמר לי להתקשר. לא אהבתי שהוא צחק על מה
שאמרתי, אבל חשבתי שהוא צודק. אני זוכר איך מרים שמחה שהתקשרתי
ביום ראשון, יום אחרי ששכבנו. התקשרתי, טעיתי, אחרי השיחת
חולין לא ממש נותר לנו מה לומר. נכנסתי לדיכאון עמוק.
יום שני, היה יום טוב. אני ומרים הלכנו לקרנבל, היה מדהים
לראות איך עיניה נפתחו, איך היא שמחה. החיוך שלה באותו זמן יכל
להאיר עיר שלמה, המ שמאוד שימח אותי מפני שהיא בדרך כלל לא
הייתה קרן אור, גם שהייתה שמחה. אני סוף כל סוף יצאתי מהדיכאון
שנכנסתי אליו לפני שבוע וחצי כמעט, ביום שבת. אני התחלתי לחשוב
שאני מתאהב בה, כמובן הדבר שאני או כמעט כל גבר לא יכולים
לומר. יצאנו מהמהומה, טיילנו קצת לאורך המצפה. מרים אמרה שהעיר
מכוערת, והחיוך שלה גרם לי רצון עז לנשק אותה. ניסיתי להתאפק
כי היה משהו שרציתי לומר בעניין, אבל לא יכולתי, זאת לא הייתה
טעות, או כך חשבתי. זו הייתה הנשיקה המדהימה ביותר בחיי. באותו
לילה כמעט ולא ישנתי, לא רציתי להפרד ממנה, לא רציתי להפסיק
לחשוב עליה, לא ממש יכולתי.
יום ראשון היה היום הכי מבלבל בתקופה האחרונה. כל חיי לא שכבתי
עם מישהי שהרגשתי רגשות חזקים כלפיה, מעולם לא הייתה מישהי כזו
בכלל. התקשרתי אליה, הייתה שיחה מאוד נחמדה, קצת ארוכה, אבל לא
ממש שמתי לב לזה. למדתי עליה כל דבר אפשרי בשיחה הזו. דן הציק
לי אחר כך שאני יודע עליה דברים מטומטמים, הוא לא אוהב שאני
מדבר על דברים מסוימים עם בנות, אני חושב שהוא לא אוהב שאני
מדבר איתו על הדברים האלה. קבעתי לפגוש אותה בקרנבל, היא אמרה
שהיא מאוד אוהבת את השטויות האלו.
ביום שבת הלכתי לביתה. ביתה היה עמום, חמים, יש לה בית יפה,
קצת גדול, אבל נותן הרגשה טובה. ראינו סרט יחד, סרט בנות כזה.
ישבנו מכורבלים ושתינו שוקו חם, איך אפשר לא להעלות חיוך
כשחושבים על זה. אחרי הסרט היא הראתה לי יצירה שכתבה פעם, שיר,
אני די אהבתי אותי, הוא היה חצי הומוריסטי, אבל הייתה לו
פואנטה יפה. באותו לילה אני והיא שכבנו, באותו רגע הרגשתי שאני
מתחיל לצאת מהדיכאון, מתחיל לחייך באמת.
יום שישי היה יום רגיל, אני ודן יצאנו לרוץ בבוקר, לאחר מכן
הלכנו למכון. לעיתים דן מקבל מצברוח לארוחות גדולות, מאוד. זאת
הייתה אחת מהפעמים האלו, אני שדי משועמם מהחיים שלי באתי איתו
ברצון. אכלנו שם כמו חזירים, כמו שהוא כל כך אוהב. אחר כך
הסתובבנו קצת בקניון כדי להוריד את האוכל, ונתקלנו במרים,
הצגתי את דן. ישבנו קצת בקניון, לי נמאס בשלב מסוים אז הלכתי,
טעות, המצאתי איזשהו תירוץ, אני אפילו לא זוכר אותו. מרים
השאירה לי פתק בכיס לפני שהלכתי. בפתק היה כתוב:
'אם אתה רוצה, אם אתה יכול, אם אתה שווה ואם אתה גדול...
חחחחח:) תבוא לבית מספר 12 ברחוב טל, שכונת שלום. מקווה לראותך
מחר בשמונה.'
יום חמישי חשבתי שאני לעולם לא אצא מהדיכאון שלי. התקשרתי
למרים, פעם אחרונה שראיתי אותה לפני זה היה ביום שני, אנחנו
דיברנו קצת, אבל לא קבענו כלום, דבר שאיכזב אותי. חשבתי שאני
לעולם לא אראה אותה, חשבתי שהכל תלוי בה, כשהכל תלוי במישהו
אחר, אז אני מאבד את הביטחון העצמי שלי, אני בטוח בעצמי כל עוד
אני מרגיש שיש לי השפעה. ידעתי שאני לא אעמוד בשבירת לב, מה
ישאר לי אז, רק דן, שעם כל הכבוד זה לא ממש מספיק. בילית הרבה
עם דן בימים האחרונים, נורא כיף איתו.
יום שני הייתה הפגישה הראשונה, שלנו אולי אפשר לקרוא לזה
השנייה, לא ממש חשבתי על זה אז. קבענו להפגש בבית קפה במרכז,
אני לא יצירתי במיוחד מה לעשות. בבית קפה שתיתי שוקו כמובן,
וגם היא, שזה עודד אותי במקצת, משום מה. טיילנו קצת והתנשקנו
בפעם הראשונה, היה ערב נחמד, כזה ערב שרוצים לזכור. ידעתי שאני
לא ארצה להתקשר ביום שאחרי, שהדיכאון צריך לחדור קצת יותר עמוק
פנימה קודם. מרים נורא יפה, נורא נחמדה, נורא אמיתית כשמכירים
אותה.
ביום ראשון הוצאתי פתק מהכיס, פתק כחול, היה כתוב עליו:
'מרים  -  7239002 04'
התקשרתי, למה לא. היא נראתה מאוד נחמדה ביום שבת, אותו יום
שבת.
באותו יום שבת פגשתי את מרים לראשונה, הייתי נורא מדוכא, אני
זוכר שבאותו יום דיברתי עם דן. דן אמר לי שהוא תמיד יהיה לצידי
שהוא יהיה החבר הכי טוב שלי. הוא גם אמר לי לצאת, לצאת ולמצוא
לי מישהי, הוא התבדח ואמר שאני צריך למצוא אותה לפני שהוא
יגנוב אותה. כיצאתי הרגשתי שדן הוא החבר הכי טוב שלי, החבר
האמיתי שלי, מישהו שבאמת איכפת לו ממני. יצאתי לקניון, שם עמדה
לה מרים, ליד המכונה של הפחיות, כשהיא לא מצליחה להכניס את
המטבעות. אני כל כך שונא שמכניסים מטבע והוא חוזר, לא משנה מה
עושים, כמה שמגרדים אותו, איך שמכניסים אותו זה לא עוזר. כמובן
שיותר גרוע למצוא מישהו שיחליף אותו, זה ממש ממש מעצבן. ניגשתי
אליה, נתתי לה מטבע אחר, הוא נכנס. היא השאירה לי פתק בכיס
והיא אמרה לי לא לקרוא אותו עד למחרת. באותו ערב התחלתי לחשוב
שאולי יהיה בסדר, כמובן שהדיכאון לא יצא ממני, לא קצת, לא
בכלל.
אולי הכל יכל להיות שונה אולי הכל יכל להראות טוב יותר. אז מה
את אומרת מרים לקפוץ או לא? אני יודע שאת לא שומעת אותי, אז
מה?