כל דבר שאני עושה,
ה-כ-ל,
לא במקום, או לא נכון.
אבל את,
את סולחת.
את לא מתייחסת.

את אומרת לי לא לדאוג,
ולהפסיק להתנצל.
את מרגיעה אותי.
ואומרת לי שהכל בסדר.

שאת לא מחשיבה את מה שעשיתי למשהו,
משהו בעל משמעות מרובה.
למרות שאני לא מבינה למה,

גם אחרי ההסברים שלך.
אני, אני פשוט לא קולטת.

אני כועסת על עצמי,
ולא מוכנה לסלוח.
ואת.
את סולחת כאילו כלום לא קרה.

את.
את, המדהימה.
שאומרת לי שהכל בסדר.

שמרגיעה אותי,
מחבקת, ומנשקת אותי.

ואני...
אני, נרדמת עלייך.

בתחושה של...
"יש לי על מי להישען".


מה- 24.7.03
יומיים לאחר יום הולדתי.
לאחר מפגש איתך.