"אולי תזוז?, אתה מועך אותי לגמרי," התעצבנה שלי. "אתה חודר
לטריטוריה האינטימית שלי ואני לא אוהבת את זה. מה זאת אומרת לא
אוהבת , תזוז כבר, אתה חונק אותי, תן לי קצת ספייס, נו  כבר."

"בחיי," התנצל אותי. אני ממש לא אשם, אבל צפוף כאן ומחניק,
חבל שאי אפשר לאוורר שום דבר. ואי אפשר לפתוח צוהר וחוץ מזה
תשתקי, גם את לוחצת אותי לקיר, זנזונת מסריחה.

נשתררה שתיקה מעיקה. לא רגילים  כאן לשימוש בשפה כל כך נמוכה.
אך לא חלפה שניה וכולם התעשתו, החלו לדבר בו זמנית, רק יש
עדיין שתקה, מהורהרת, מאזינה למילים החריפות שהתעופפו בחלל.
במיוחד הפתיעה אותה תגובתו של אנחנו שצעק, "אנחנו לא יכולים
יותר כך," ולאחר הפסקה לשאיפת אוויר, "אנחנו סובלים. זה פשוט
בלתי נסבל."  כולנו החרה אחריו,  "צודק, כולנו חייבים
להתארגן ולהתאגד. מה שקורה כאן זה אונס קבוצתי. חייבים לעשות
משהו ודחוף, אחרת... ".  קולות המהום ההסכמה הלכו וגברו
והדציבלים התרוממו אל על. רק יש עדיין שתקה, ושתיקתה התהדהדה
בחלל, חריגה.  היא, שהשגיחה בכך פנתה אליה, וסימן שאלה גדול
מלווה אותה. "אז מה את אומרת? יש, מה את חושבת שצריך
להיעשות?"

"זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה," הגיבה יש. "תביני, ידינו
קשורות ואנחנו לא יכולים לעשות שום דבר. את מבינה הם
וכולנו ואנחנו סתם צועקים. הרי הכל החל עוד מזמן, לפני
שהפכנו למה שאנחנו כיום. ככה ביחד, חבוקים לנצח נצחים"

"למה את מתכוונת?" שאלה למה ופניה תמימות כשל תינוקת שזה עתה
נולדה. למה חזרה על שאלתה בלחש. "למה אי אפשר לשנות כלום?
באמת אי אפשר לשנות כלום? ומה כל כך רע כמו שזה עכשיו"

יש נאנחה אנחה חודרנית, "כי מה שיש יש. אנחנו כבר מעוצבים.
הכל, ממסד עד טפחות.  שום דבר כבר לא ניתן לשינוי, זה מה שיש.
ועכשיו אנו תקועים כאן לתמיד, אין יוצא  ואין בא, אין."

"מי אשם בכל זאת? את מי אפשר לתלות או לרצוח או להרעיל, תגידי
לי את מי, ואני כבר הולך לבצע,"  התרעם מי. "אני נמאס לי. את
שומעת? נמאס זו לא מילה, אז אני הולך להוציא את זעמי על
מישהו.

יש הביטה בו והחלה צוחקת. "גם נמאס זו מילה, אפילו די מכובדת
וחוץ מזה את מי אפשר להאשים? הצחקת אותי. אף  אחד איננו אשם
וחוץ מזה הוא כבר מזמן איננו. בטח ז"ל. אני עדיין זוכרת איך
שיחק עם המילים וישב עד מאוחר בלילה וכתב ומחק וכתב ומחק
והתלבט. האם לכתוב מי יוצאת מהחדר, או יוצאת מי מהחדר. הצחיק
אותי,  גם הלעז.  באמת חבל"ז, אבל אותו אי אפשר להאשים. גם לא
את אדריכל הצבעים שלו והמאייר ומעצב התפאורה ובעצם הכל. לפנינו
חיבור אחד גדול של אנשים קטנים ולפעמים התרכובת הזו מוצלחת
ולפעמים שווה רק לפח.

"אולי לא תזכירי פח. שמעתי אותם קודם מדברים, ומשהו הזכיר פח.
עשה לי צמרמורת."  לחש הם. "תעשי לי טובה, טוב."
"אתם צודקים כולכם. את  צודקת ואתה צודק,"  אמר אנחנו, "בואו
נדבר על דברים יותר נעימים. מישהו יודע איזה שיר נחמד שיר
לרומם נפשותינו הכלות?"
"שוב אתה מתחיל עם המילים הנבובות גבוהות שלך?  סינן הוא,
שמעת מה שאמר ההוא ,show don't tell , וחוץ מזה שום כלום  כבר
לא יעזור לנו. אנחנו Dammed, זאת אומרת דמדם.  ועוד מעט קט
דמנו ישפך."

עוד הם מלהגים ומתווכחים, נפתח פתאום המכסה ואור בוהק חדר
פנימה.

"תראי תראי את האותיות המצחיקות," שמעו קול אנושי, רך ומלטף.
"משכב דודים - מעשי זימה מבוארים ומתוארים." קראה את הכותר
בקול רם. "נשמע מעניין."
"תעזבי, לא תקבלי בעד הספר הזה כבר שום דבר, אולדיי כזה. תזרקי
אותו וזהו."
"אבל אולי, זה אולי פריט אספנים? ואולי אפשר עדיין ללמוד ממנו
משהו"
"אל תצחיקי אותי, את יכולה ללמד את כולם, אבל אם את רוצה,
הכניסי אותו לקרטון, נבדוק יותר מאוחר. יש לנו כאן ערמה גדולה
שצריך להיפטר ממנה. "

והמכסה נסגר בטריקה מעלה ענני אבק קטנטנים.

ההתרגשות הדביקה את כולם.
ויש צעקה, "יש, יש לנו סיכוי. פריט אספנים זה למוזיאון, יש.
או למרבה במחיר, נהדר."
ורק למה אמרה בשקט, "אז ילדים שוב לא יקראו בנו בהתרגשות?
שוב נהיה סגורים, אולי בארון זכוכית, אבל איש לא יעלעל בדפינו,
לא יקרא אותנו, לא יתרגש מהמילים שלנו,  פניו לא יסמיקו
והאצבע שלו לא תירטב, לא חבל?

אבל שאר המילים כבר לא הקשיבו לה.  כל עוד הן קיימות, אין להן
מה לדאוג  ואחר כך? אחרי המבול.