מאז שאני זוכר את עצמי אני זוכר את בושי, החבר הכי טוב, החבר
הדמיוני שלי.
אם אמא הייתה צועקת עליי ושולחת אותי לבדי לחדרי ידעתי שאני לא
לבד כי בושי איתי והיינו מעבירים את הזמן בלצחוק ולספר סיפורים
אחד לשני כזה היה בושי בחור לעניין.
בושי היה מאוד חכם, תמיד כשהייתי נתקל במשהו שאני לא מכיר או
במשהו שעניין אותי לבושי הייתה תשובה לעניין או סיפור שהסביר
לי את פשר הדברים. לדוגמה אני זוכר מקרה אחד כשישבתי פעם
לארוחת צהריים ביום שבת קייצי ואמא הכינה באותו יום פירה, אז
תוך כדי אכילה נתמלאתי סקרנות בקשר לאיך הפירה הומצא ואז כמובן
בושי הגיע עם התשובה: "ובכן זה היה לילה סוער על סיפון הספינה
האנגלית אי שם לפני כמה מאות טובות כשהקפטיין השמן התיישב
לארוחת הערב, לפתע נכנס הטבח והגיש לקפטיין את ארוחתו עוף
ותפוחי אדמה, אך בניגוד לכל ערב שהסתער הקפטיין על האוכל ברעב
התמלא הקפטיין בחמתו "עוד פעם עוף ותפוחי אדמה????!! נמאס
כבר!!!" ומתוך כעס ורוגז לקח את מזלגו ומעך בעצבנות את תפוחי
האדמה עד שנוצר פירה, כשנרגע הקפטיין טעם מן המעדן החדש ופניו
התמלאו חיוך גדול מאוזן לאוזן, "עכשיו זאת מנה! אקרא לה על
שמי!". כמובן ניחשתם שם הקפטיין היה ג'ון פירה ומשם נולד
הפירה!". בהחלט סיפור טוב בושי אמרתי לו והמשכתי בארוחה...
אני זוכר פעם אחת שבושי נסע לארה"ב לטיול קצר אם אני לא טועה
לחודש או משהו כזה. זה היה חודש עצוב ובודד ורק חיכיתי שבושי
יחזור ואל תטעו הוא חזר והביא מתנות ושמחתי כל כך ועשיתי מסיבה
גדולה רק לי ולו לחבר הכי טוב שלי בושי!
לאט לאט עם השנים בושי ואני נפרדנו, אני התבגרתי וכנראה שלא
היה צורך בבושי, אולי טעיתי?.... "בושי אני פה! תחזור!"