אני עושה את זה כבר 11 שנה. בהתחלה ההורים שלחו אותי בשביל
היציבה, שאני אלך ישר ושהגב שלי לא יהיה עקום. ואז התמכרתי.

אני רוקדת. רוקדת בלט קלאסי, מודרני ואפילו פלמנקו. ואני אפילו
יוצרת ריקודים משלי! והגב שלי? הגב שלי ישר מתמיד.

העיסוק הזה לוקח לי 11 שעות מהשבוע, כולל בביה"ס. זה קשה מאוד,
מאוד דורשני וההרגשה כשאתה לא מצליח - נוראית.
אבל כשאני רוקדת...

אני מגיעה לשיעור מודרני בשעה 21:00, אחרי יום קשה בביה"ס
ושמירה אינטנסיבית על אחותי מ- 16:00 עד אותו רגע שמצפצפים לי
מבחוץ. מהרגע שאני נכנסת לסטודיו, מריחה את הריח המשכר והמוכר
של נעלי הבלט, אני שוכחת מהכל. מהלב השבור שלי, משיעורי הבית
המעיקים, מהמבחן הענק שיש מחר במתמטיקה... מהכל.
אני מבטיחה לעצמי, למרות שאני כבר יודעת, שאני הולכת להשקיע את
כל כולי בשיעור הזה, להוציא את המיטב, להשתחרר לגמרי ולהיות
אני. או במילה אחת - לרקוד.

ואני עושה את זה. וקשה לי, ואני מזיעה, ורועדות לי כבר הרגליים
מהמאמץ - אבל אני מצליחה וטוב לי בצורה שלא תיאמן. כי אני עושה
את מה שאני אוהבת, את מה שאני עושה כבר 11 שנים, יום אחרי יום,
שעה אחרי שעה. ואני יוצאת מהשיעור אחרי שעה וחצי של שהייה
בסטודיו המחניק אל האוויר הקר בחוץ. ההרגשה הטובה הזאת, שאני
מכירה כבר כל-כך טוב. נגמר השיעור, אני הולכת להתקלח ולישון.
וכל הגוף שלי רועד מהתרגשות, מזמזם מאושר - כי רקדתי.

והגב שלי? ישר מתמיד.