קשר בין חיים הוא כה חזק
עד שרק המוות יכול להתירו.
קשר בין נשמות הוא כה כביר
עד שרק נשמה אחרת מסוגלת להפירו.

הלוואי ונדע להחיות את הנשמה על-ידי קשירתה עם הנשמה המתאימה
וחלילה לא נדע את הכאב בקטיעת הנשמה,
כי בקטיעתה,
היא מתמוגגת לפיסות אוויר קטנות,
תלויה היא בחלל, בלי יכולת - באלם.

ולפעמים הנשמה מנסה להשתקם ומתחברת עם נשמה חדשה,
נשמה שונה שגם היא משלימה, אבל אחרת...
ויתכן ובזאת מצאה הנשמה את חיבורה.
אלא שאז,
שוב,
לא המוות קוטע.
כי אם החיים הם שקוטעים את המהות החדשה שזה עתה חוייתה.
והנשמה דואבת והנשמה כואבת ובוכה על אשר איבדה.
אינה מעכלת את בדידותה הנשנית.
ותוהה על אטימותם של בני האדם, אשר סוגרים את ליבם
ופועלים בעיוורון אין-אונים
שמנחה אליו העולם וקולע בתוכו את כולם,
בחושך,
בדממה.
רואים - רק את אשר החושך מאפשר לנו לראות,
מבינים - רק את אשר הוא נותן לנו להבין.

אלא שפתע,
ניצוץ של אור חודר מבעד לסוגר האטום
ופורץ את דלתות החשיכה.
מעטים שמים לב אליו,
אך הוא ממשיך ומנצנץ וקורה לכולם להסתכל.
אך רובם ככולם ממשיכים להלך בחשיכה,
מבלי להעזר בניצוץ הזעיר שבא להטיב ולהאיר.
ויש שאליו מבט מעיפים ומיד מסתנוורים ונבהלים
ולכן את גבם כלפיו מפנים.

אך אלו המעטים, שמטיבים להביט ולהפנים,
זוכים לראות עולם מלא רך וטוב,
עולם של אמת,

עולם של נשמות.