שבע בערב. רוח קרירה של תחילת החורף חובטת בפניה. היא הולכת,
חולפת על פני אנשים אותם היא לא מכירה, מסתכלת על הבניינים
הגבוהים הסמוכים לכביש שלאורכו היא צועדת. בדרך כלל בשעה זו
היא נמצאת בבית, תועה במבוך הביתי, שלה.
אבל הערב היא הרגישה מין מחנק, לא יכלה לנשום, הרגשה של חוסר
אונים אפפה אותה. היא יצאה החוצה, רק לשאוף קצת אוויר, אבל
רגליה נשאו אותה אל מחוץ לחצר הבית, אל הרחוב שלה, ומשם
לרחובות אחרים. מחשבות זרות אך כה מוכרות רצות לה בראש. מחשבות
על בדידות, על ההרגשה להיות לבד, בעולם מנוכר שתכליתו המרוץ
האינסופי לעבר תארים, כסף, הצלחה, קידום, תהילה, עולם בו אפילו
האהבה מתמסחרת, הופכת למאבק כוחות, של שליטה, של הוכחה הדדית,
כל צד מפחד להיסחף, להתמסר, לאבד את עצמו בתוך האחר.
היא מרגישה כאב. לא כאב כזה כמו שנופלים, או של אכזבה, או אבל.
כאב קיומי, כאב בו הגוף והנפש מתאחדים וכואבים יחדיו על דבר
שהיה, ואבד. המילים צער, חרטה, שינוי, עתיד, עולות לה בראש,
מתערבלות בכאב, אך לא מעמעמות אותו. מבטה עצר על חנות שכונתית,
והיא החליטה להיכנס, בידיעה ברורה של מה שעליה לעשות. היא פנתה
לצד שמאל, עוברת את הקופות, נבלעת בתוך אחד המעברים, ועוצרת
מול המדף הכה מוכר. עיניה רפרפו על פני הבקבוקים השונים, ידה
הורמה, ובקבוק היין נלקח. היא שילמה בקופה, נותנת שטר ישן של
עשרים שקלים לקופאית האדישה, אספה את העודף ויצאה.
על הספסל בחוץ, מתחת לעץ, היכן שאף אחד לא רואה, היא פתחה את
הבקבוק בזריזות, ובמהרה הנוזל זרם לאורך גרונה, שוטף את הכאב.
ממשיכה לשתות, כבר כמעט חצי בקבוק התכלה, היא מרגישה הקלה,
שכחה ברוכה. המחשבות הקודמות נדחקו לזמן מה, ובמקומן הגיחה
הנחישות לברוח, להתמסטל, להתנתק, להרגיש את הגוף ולא את הנפש.
היא קמה, מחביאה את הבקבוק כמעט הריק מתחת לחולצתה, וממשיכה
לצעוד, לעבר שום מקום, סתם. בראשה כבר כמעט לא עוברות בכלל
מחשבות, רק תחושות של טשטוש חושים מופלא, שנע בין מציאות
לדמיון. השמש כבר שקעה, אנשים כבר כמעט ולא נראו ברחוב, היא
שומעת קולות של שיחה מאחת הדירות, צחוק ילדים, משפחה, בית,
אהבה.
'גם היא רוצה את זה,' מחשבה סוררת פילחה את הריק בראשה, לא
רוצה להיות לבד. ממה בדיוק היא ניסתה להגן על עצמה כל אותן
שנים? עכשיו, היא מבינה, שזו לא הייתה הגנה, היא רק פגעה
בעצמה, הרחיקה את כל אלו שבאמת היו חשובים לה, אותם היא אהבה,
והם חשבו שלא, פירשו את הפגיעות שבה, את הפחד לאבד את עצמה,
כחוסר אהבה, חוסר נתינה, והלכו ממנה. הכאב חזר. החנות כבר
נסגרה, היא ידעה, והמשיכה ללכת, נודדת בין הרחובות השוממים,
מדי פעם מגיעה שוב לאותם הרחובות. תפילה חרישית יצאה משפתיה,
כמעט באופן לא מודע, בשפה לא שפה, אך היא הבינה. 'אלוהים, קח
את הכאב הזה ממני, קפל אותו לכדור קטן והשלך אותו מתוך לבי,
מלא את החלל באהבה, בנתינה, במשמעות. סליחה אלוהים, סליחה.'
הדמעות זולגות מעיניה בעודה חוזרת שוב ושוב על תחינתה, מטפטפות
על סנטרה, מכתימות את החולצה. היא עצרה, לא מסוגלת להמשיך,
רגליה כמו נושאות את משקל היקום.
היא מתיישבת על אבן, בצד הדרך, חשוך, וכשאף אחד לא רואה היא
בוכה, בקול, חצי בכי וחצי קינה.
היא רואה בדמיון אותה, את האישה שכה אהבה, את הנשיקה הראשונה
שלהן, על הספסל בגן, אפילו עכשיו, בדמיון, היא הרגישה את אלפי
הפרפרים שעפו מהלב שלה בחוץ ברגע ששפתיהן נפגשו. היא זכרה את
ההתרגשות העצומה הרגע הזה הותיר בה, את הריח של אהובתה, את
המבט מלא האהבה, את קולה הענוג, את שפתיה הרכות שנישקו את פיה,
את צווארה, את גופה. כל גופה השתוקק לחיבוק, חיבוק שימחץ את
הכאב, את העבר, שיפתח פתח אל העתיד. 'מחילה אלוהים, מחילה.'
ייסורי העבר קורעים אותה שוב ושוב, מבתרים את גופה, וכשכבר לא
היה בכוחה להמשיך ולבכות, היא קמה, מרוקנת, מתחילה לצעוד בחזרה
לביתה, מרגישה כמו עץ חלול, ללא שורשים. ריק בפנים, שוב קשה לה
לנשום, משהו מוחץ אותה, ההכרה שיותר גרוע כבר לא יהיה החלה
מחלחלת בראשה.
ומתוך זאת, היא החלה שואבת ניחומים, אין יותר מה לקחת, כל מה
שהיה חשוב נרמס, החלל יוכל רק להתמלא, עליה יהיה לשמור על מה
שייכנס,על מה שתקבל, לטפח ולהעניק בחזרה. רוח בוקר נושבת,
מלטפת את פניה, רוח של שינוי. היא לפתע חשה חיה, מן פרץ של
אנרגיה, מהול בתקווה, הבזיק בה. היא הביטה אל השמיים, אל היום
המפציע, בהכרת תודה, בהבנה. זריחה האירה את הרקיע, תחילתו של
יום חדש.