הגדר הייתה עדויה שקיות. שקיות  ככל שתראה העין. שקיות בכל
הגדלים ומכל המינים. חלקן פשוטות, אחרות הדורות ומקושטות, כולן
ממוספרות ומסודרות להפליא 10-175,  10-178, 20-121. התעייפה
לעקוב אחרי המספרים. מבטה מתמשך אל עבר האופק . פה ושם זיהתה
חללים במקום ששקיות נקטפו כנראה על ידי מבקרים מזדמנים. לבטח
כבר נלקחו כל השקיות הטובות, חלפה מחשבה בראשה במרירות,
ובמהירות חדרה אחרת תחתיה. אל תהיי כל כך פסימית, אולי בכל זאת
תמצאי משהו טוב. מאחוריה הזדנבו שני זאטוטים מזי רעב וזבי
חוטם, עייפים מכדי לבכות. זרועותיה בערו וידיה  קרועות ומדממות
מנשיאת השק שלה.

האיש בשער הבטיח לה שאם תמצא שקית טובה יותר, תוכל להשאיר את
שלה  מאחור אבל אינה יכולה לצאת ללא שקית.
"קטנה או גדולה," צעק קולו אחריה "הגודל לא חשוב,  ושובי לכאן
אחרי שתמצאי, כדי שאוכל לתת לך מספר עבור שקית  חדשה, אבל שלא
תחשבי שתוכלי להתחמק ממני."

העיפה מבט לעברו. הכל הוא יודע, אפילו לקרוא את מחשבותיה.
הגניבה מבט חטוף  אל עבר הילד הגדול. עדיין לא עבר את החמש,
והדמעות תלויות לו בקצה האף כעגילי פנינים, חוששות. על לחיו
השמאלית כתם אדום בגודל כף ידה של אמו, וליבה מצטמרר. לא הייתה
צריכה להכותו, לא הפעם.  רצתה לשלוח יד וללטף ראשו אך ידעה
שייבהל ופסקה. אחריו מדדה בקושי רב הקטנה. כבר נשקה שלוש
ועדיין גוררת אחריה שמיכה מצחינה, למרות הפצרותיה של האם. גם
המוצץ עובד עתה שעות נוספות. מסכנה, רעבה הילדה, גם בטנה
ממשיכה לקרקר מאז אתמול. עצרה מהליכתה והתכופפה לפרוע את השק.
אולי תמצא שם משהו.

הילדים ניצלו את ההזדמנות ומהרו להתיישב. דוממים ומעיקים בחנו
את תוויות פניה. אם היו יודעים כיצד לבטח היו נושאים תפילה
חרישית לאל המזון והמשקה.

בעומקו של השק הופתעה למצוא כריך מעופש ותפוז מעוך שלא ראה את
עין השמש כבר ימים רבים, וקליפתו מתרככת והולכת. מיהרה להתיישב
אף היא, אוספת אליה את החצאית כשולחן, בוצעת את הכריך לשלושה
תוך שהיא מורטת ממנו את כתמי העובש. מושיבה את הילדה על ברכה,
את הילד מושכת בסמוך לה, ומגישה. הילדים התנפלו על הלחם בתאווה
מתעלמים מהטעם המריר. הילד בולע בחתיכות גדולות ותוך דקה לא
נודע כי בא אל קרבו, הילדה לועסת בעיניים עצומות כאילו מתענגת
על כל פרור. קינחו בפלחי התפוז. מעיפים מבט על חלקה בעסקה. מה
אתם רוצים ממני, קיבלתם את שלכם. אני גדולה מכם וגם אני צריכה
לאכול, רצתה לומר אבל מבט חוזר בפיהם הקטן ופניהם הסמוקות
הספיק. היא נאנחה ובצעה את הנותר לשתיים. מושיטה קצה אחד לגדול
קצה שני לקטנה, מלקטת את הפרורים מחצאיתה המוכתמת, ומכניסה
אותם לפיה. אין דבר, אולי תמצא עוד אוכל מאוחר יותר.

אולי, אולי. מחר, יותר מאוחר. למה היא משלה את עצמה? הרי אם
הכל היה כל כך בסדר לא הייתה מגיעה לכאן, נכון? עוד מבטה מלטף
את אלפי השקיות התלויות בסדר מופתי, במרחק מדויק אחת מרעותה,
למרות השוני בגודל בצורה ובתכולה,  והיא חשה בצל המתרומם על
כתפיה, גוזל ממנה את שארית קרני השמש. הרימה מבטה לגלות גבר
שדוף, גבה קומה, מגולח למשעי ולבוש בקפידה, נושא בידו תיק
עבודה מהודר. היה זה האדם הראשון שראתה בעמק היגון. התרוממה
באיטיות ממקום מרבצה, מנערת את חצאיתה המדובללת ומעבירה בהיסח
דעת ידה על שערה הפרוע. שני הילדים מיהרו להתחבא מאחוריה,
מציצים מאחורי גבה ותוקעים עיניים גדולות בזר שכמותו טרם ראו.

"גבירתי באה לחפש את מזלה אף היא?"
הרימה גבה. "גבירתי," הפעם האחרונה שקראו לה "גבירתי" הייתה
כששוחררה מהכלא לאחר שהואשמה בגניבת מצרכי מזון, הקמט שחלף
במהירות בין עיניה, החזיר אותה לשם, אבל היא לא תיתן לקטנות
כגון אלה לשבש סדרי עולם.

"כן, גם אני כאן לחילופין. ולך, מה יש לך בתיק שלך?"
הרים במהירות את התיק וחיבקו בחוזקה כאילו עומד לאבד אוצר
בלום. "לא," סינן. "התיק הזה ממש לא בשבילך. קיוויתי, אבל
עכשיו כשאני רואה את שני הילדים שלך, הם שלך נכון? לא. לא בא
בחשבון."

"ולא ראית עדיין מה יש לי בשקית, אולי בכל זאת כדאי לך." משפטה
דעך על שפתיה כשראתה את גופו מתכווץ. "תן לי. תן לי לראות."
הושיטה יד זריזה וחטפה ממנו את התיק. "תן."

פתחה את תיק העור המהודר והציצה פנימה. כשראתה את תכולתו,
החווירה ומיהרה לסגור את התיק. "שאלוהים ישמור," מיהרה להצטלב.
"לא תודה," הנידה ראשה,  "ממש לא! "
"אמרתי לך," התחמקה אנחה כבדה משפתיו, "אמרתי לך שלא כדאי לך,
אני ברצון הייתי לוקח את השק שלך למרות שהוא נראה גדוש
ואכזר."

"הו לא, לא בא בחשבון אני לא יכולה לתת לך את החבילה שלי מבלי
שאקח אחרת תחתיה. שכחת כבר מה אמר ההוא בשער? וחוץ מזה גם שלי
לא גן של ורדים. האמן לי."
במהלך חילופי המילים, החלו הילדים להשתחרר מגבה של האם והקטנה,
זו שאך מלאו לה שלוש הסתקרנה והעיזה.

"רוצה לשחק איתי," הרימה לעברו עיניים גדולות ועצובות, מלטפת
את לחיה המלוכלכת בקצה השמיכה המדובללת, אצבעה תקועה ליד המוצץ
להגביר את התחושה.
ממרום גובהו בחן את הילדה מכף רגל עד קצה שיער מטונף והתכופף
לעברה.
"בטח שאני רוצה לשחק. במה היית רוצה לשחק?"
"נשחק ב..." המילה התמוססה על לשונה, "יש לך אולי סוכרייה?"
העיפה מבט אל עבר הורתה חוששת מתגובתה של זו. משלא באה, העיזה
שוב, "אתה יודע, סוכריית פירות או טופי."

הגבר הזדקף, ממשש את כיסי המקטורן הצפודים. בוחן את כיסי
מכנסיו רק את התיק לא פתח.
חזר והתכופף אל עבר התינוקת. "לא חמודה, אין לי סוכרייה, אבל
אם תבואי אתי למכונית שלי שמחכה לי בחוץ, אוכל לתת לך סוכרייה
ואולי גם משהו לאכול."
עיני הילדה נצצו "אוכל? יש לך אוכל במכונית?"
והילד שעד כה בחן הכל מריחוק נדחק פנימה, ובקולו ניצוץ של
התלהבות. "אולי יש... יש לך פיצה במכונית? אני הכי אוהב
פיצה."
"אם תרצה, נמצא במכונית גם פיצה. תרצו לבוא איתי?"
"ומה יהיה על החבילות," שאלה האישה ביאוש מתנגן, מלטפת ברכות
את ראשה.
"נשאר עם מה שיש לנו, אולי ביחד יהיה לנו קצת יותר קל לשאת
אותן."

בשער הרים השומר גבה, ממהר לפתוח את השער החורק, מביט אחריהם
עד שנעלמו בענן האבק המצהיב. לא לעיתים קרובות מגיעים אנשים עד
כאן, ויוצאים בחזרה את השער.

אין דבר, הם עוד ישובו,  כמו כולם. השאלה רק מתי.