אישתי אמרה שצריך לרחוץ את האוטו. אמרתי ש"בכלל לא בעיה, אני
יורד לתחנת-הדלק ושם ישטפו לי צ'יק-צ'אק". אשתי אמרה שזה לא
חוכמה. אתם מבינים? לשטוף מכונית צריך חוכמה! בכל אופן
שאלתי איך היא רוצה?
"כמו כל השכנים!", ענתה.
וזאת לדעת, כי ביום שישי, משעות הצהריים ואילך, מתקיים אצלנו,
בחצר הבניין, טקס רחיצת מכוניות. הענין נושא אופי של התכנסות
בוקרים במערב הפרוע. אם שם מציצים בשיניים של הסוסים, הרי כאן

מציצים בקרביים של המכוניות. שם מרימים את רגל הסוס לבדוק את
הפרסות ואילו אצלנו מרימים את מכסה המנוע ובודקים שמן. שם
שומעים צהלות סוסים ואצלנו פותחים את הרדיו על רשת ג'. וניתן
למצוא קווי דמיון נוספים. מה גם, ששם, אחרי גמר ההתכנסות,
משאירים הסוסים אחריהם ערימות של רפש ושלוליות חשודות. בזה
אנחנו משתווים אליהם. אגב, שמתם לב שהיום, את המבט שהיו נועצים

פעם בבחורות, מפנים אל המספר של האוטו שלך. ואם המספר אינו
מכיל שבע ספרות, אתה בכלל כלום!
בקיצור, ביום שישי ירדתי לחצר. נראה שאיחרתי מעט. ספרתי שמונה
מכוניות לחות, עומדות בבוץ שבחצר. הרעש היה מחריש אוזניים.
שיירה אינסופית עשתה צעדיה הלוך ושוב אל הברז שליד פחי האשפה,
כמו בסרט המצוייר על שוליית-הקוסם.
קודם כל גיליתי שההופעה שלי אינה מתאימה: לפי חוקי הטקס הבלתי
כתובים, יש לנעול כפכפים, ללבוש מכנסיים קצרים, וכן גופיה. וזו
חייבת להיות ישנה.
עליתי חזרה והחלפתי את בגדי.
הסעתי את המכונית למקום פנוי בחצר. וערכתי סקירה מהירה של כלי
העבודה. הבחנתי שגם בנושא זה יש כללים: עליך להצטייד בדלי,
ספוג, ואיזו מין יריעה מרובעת המכונה בפי הוותיקים בשם
"ג'ילדה",
וחשוב מכל, משחה כלשהי.
דווקא בנושא זה יש חילוקי דעות: לכל נהג משחה שונה ולדעתו
ומניסיונו היא הטובה ביותר, "וכל השאר לא שוות כלום!"
דלי וספוג היו בידי. משחה ביקשתי ממנחם. נותרה הבעיה של
ה"ג'ילדה". הרגשתי כמו יהודי שהגיע לתפילת יום-כיפור ללא טלית.
מנחם אמר שלא יכול להיות שאין לי "ג'ילדה". "מכוניות נולדות עם
זה",
הוא אומר. חיטטתי נואשות בבגאז' וגיליתי, בתוך גליל פלסטי צהוב
את ה"ג'ילדה" הנכספת, נוקשה ושבירה. אני מוכן להישבע שאף פעם
לא קניתי דבר כזה. אולי מייצרים את זה יחד עם האוטו? ניצלתי,
אפוא! היו בידי עתה כל האביזרים הנדרשים לטקס.
עמדתי בצד, עישנתי סיגריה, וסקרתי את שלבי הטקס, באדישות
מדומה. אחר כך נטלתי את הדלי, שרקתי נעימה של שיר-לכת, להפגין
בטחון, והצטרפתי אל התור ליד הברז.
שטיפת מכונית, אינה מלאכה פשוטה. זו פעולה של דמיון יצירתי. על
כך עמדתי בהמשך. בנתיים הבנתי שלדלי ולספוג, יש חשיבות מעבר
לשימוש הבנאלי. השימוש בדלי הוא העתק של שדה הפוליטיקה, על
מחלוקותיה: העמדתי את הדלי בתמימות על מכסה המנוע. מיד בא מנחם
ובזווית פיו לחש לי ש"ככה אתה הורס את האוטו!" וש: "הדלי צריך
לעמוד על הקרקע, ליד הגלגל!". עשיתי כדבריו.
דוקטור רובינשטיין, האורטופד, הגיח מצידה השני של המכונית,
ואמר לי, שאם הדלי למטה, אצטרך להתכופף כל פעם, והדבר יבוא
לביטוי בחוליות הגב שלי, "ולא חסר לי פרנסה, תאמין לי!".
הרמתי את הדלי והנחתי אותו על הבגאז'. מיד התייצב אצלי שוקי,
ההוא מצבא-קבע, ואמר לי: "אצלנו, בצבא,
ב'פקודות-שיגרה-לשטיפת-רכב', כתוב שאסור לשים את הדלי על
המכונית. זה משאיר שם עיגול, על הצבע!".
מה עושים? שאלתי את עצמי. הלכתי אל האינטרקום וציוויתי על הילד
להוריד למטה את השרפרף. הנחתי עליו את הדלי, טבלתי את הספוג
במים, והתחלתי להרטיב את האוטו בתנועות ארוכות. דוקטור
רובינשטיין צץ ואמר, במבטא הקפדני שלו: "התנועות צריכות להיות
לאורך, בכיוון הפיגמנטים של הצבע. אחרת האוטו לא יבריק!"
כהן, שהוא הכי חכם, ולכן הוא בוועד הבית, התייצב אצלי, בהול:
"אתה רוצה להרוס את הברק של האוטו? צריך להעביר את הספוג
לרוחב!"
"מה זה בדיוק לרוחב?", שאלתי, "מדלת ימנית לדלת שמאלית, או
ממכסה המנוע אל הבגאז'?"
"לרוחב של האוטו! ואל תנסה להיות לי איזה חוכמולוג!" ענה לי
בקוצר רוח, לאחר שנואש ממני. אני, בתחושת מיסכנות, המשכתי
לשטוף את האוטו, ולא ידעתי למה אני נחשב חוכמולוג.
מאוחר יותר התברר לי, שאינך חייב להיות בעל רכב, כדי להשתתף
בטקס שטיפת המכוניות. הנה, יש לנו בבניין את גברת שוורץ. הגברת
הזו אין לה מכונית.. ובכל זאת היא שותפה פעילה בעניין.
גברת שוורץ היא הרס"רית שלנו. היא שמשגיחה שבין שתיים לארבע
הילדים לא יעזו לשחק כדורגל בחנייה, והיא שמציקה לכל אלה
שהכביסה שלהם מטפטפת למטה. היא גם שמודדת את הדגל של
יום-העצמאות, שהוועד תולה, לראות שהוא עומד בתקן.
גברת שוורץ זו, עוקבת אחר בעלי המכוניות, כל יום שישי, ואם היא
תופסת מישהו שמבזבז לדעתה יותר מדי מים -  היא יורדת עליו רצח.
והפעם, אני הייתי הקורבן. אחרי ששפכתי איזה שלושה דליים על
האוטו, התחילה המלחמה: קודם כל, התריס למעלה נפתח ברעם, (זו
היתה פעולת הריכוך). אחר כך, גברת שוורץ, בכותונת לילה, נוסח
"בייבי-דול", אמרה בקול חד: "אתה!"
ושקט השתרר בחצר. כולם כיבו את מקלטי הרדיו במכוניות, והמתינו
להמשך.
הסוף היה שאני התקפלתי, איך אומרים, בבושת פנים. עשיתי ככה
איזה ניגוב פה, ניגוב שם, בשביל הכבוד, אבל איבדתי את חדוות
היצירה.  
היחיד שמצליח להתמודד עם גברת שוורץ, הוא שמעון. למה? אין לי
הסבר. בכל אופן, במהלך השטיפה, בתוך כל הבוץ, הדליים, ושטיחי
הגומי השחורים-לחים, נכנסה בטיסה הב.מ.וו. השחורה של
שמעון. הוא עצר, יצא עם פרצוף של "מצפצף על כולכם! מי אתם
בכלל!", חולצתו פתוחה עד הטבור, כרסו גולשת לו מעל לחגורה,
ושרשרת עם שני מדליונים, אחד מגן-דוד ושני עם האותיות ח-י,
מיטלטלים בעליצות על הררי כרסו. הוא שרק, בזיוף נוראי, איזו
מנגינה פופולרית, מנסה לעקוב אחר הטייפ במכוניתו.
רובינשטיין, האורטופד, התקרב אלי ולחש: "עכשיו תראה!".
שמעון הוציא מהבגאז' צינור, חיבר אותו לברז והחל להתיז על
הב.מ.וו. זרמי מים, כשהוא מלכסן מבט, מדי פעם, אל התריס של
הגברת שוורץ. יש כנראה לטקס הזה מסורת, שכן כולם נראו דרוכים
לקראת
ההמשך, מעבירים מבטם משמעון אל התריס הסגור, הלוך וחזור.
ואכן, הגברת שוורץ המתינה לחלקה בטקס: היא פתחה בטריקה את
התריס, הציצה, באותה כותונת נוסח "בייבי-דול", וירקה מילה אחת:

"אתה!"
ושוב היתה דממה בחצר. כולם קפאו. רק שמעון המשיך, בתשומת לב
מוגזמת, לקרצף את מכוניתו, יורק מדי פעם על הדופן, ומשפשף את
המקום במטלית. ותוך כך הוא ממשיך לשרוק בזיוף את המנגינה
הקולנית בטייפ.
"מה עם המוזיקה?!", ירתה הגברת שוורץ.
"מה עם המוזיקה?", חזר אחריה שמעון.
"תכבה!", פסקה הגברת שוורץ.
"למה? מי מת?", שאל שמעון.
"תסגור את המים!", ציוותה הגברת שוורץ.
"למה? המים של אבא שלך?"
"עכשיו היא תגיד", לחש רובינשטיין, "שהיא תתלונן".
"אני אתלונן!", הזהירה הגברת שוורץ.
"עכשיו הוא יגיד לה: למה? מי את?", אמר רובינשטיין בלחישה.
ואכן, נראה שכולם למדו את התפקידים בעל פה. שמעון ענה:
"למה? מי את?"
"מה עכשיו?", שאלתי, גם אני בלחש את רובינשטיין.
"עכשיו היא תגיד לו: שווארצה חאייה!".
"א-שווארצה חאייה!", אמרה הגברת שוורץ בקול דק, מזעם.
"את בעצמך שווארצה, גברת שוורץ!", ענה שמעון.
"פושטק!", סיכמה הגברת שוורץ.
"יאללה! יאללה! ת'חפפי!", סיכם שמעון.
הגברת שוורץ גמרה את תפקידה. הגיע מועד הורדת המסך. היא סגרה
את התריס, בלי לתת הדרן. שמעון אף הוא סיים את חלקו והסיע את
הב.מ.וו. לקצה החצר, לחניה שלו, ואילו אנחנו, קהל הצופים,
חזרנו איש איש לעיסוקו.
האירוע המרגש, של שטיפת האוטו, העלה בי הרהורים פילוסופיים:
קודם כל הכי טוב זה להחנות בקצה החצר, כמה שיותר רחוק מהתריסים
של גברת שוורץ.
ואולי  כדאי להוציא כמה שקלים על רחיצה במוסך, ולהרוויח, איך
אומרים, את שלוות הנפש. כי, כידוע, מי שמסתבך עם הגברת שוורץ,
דמו בראשו.
חלף במוחי גם הרעיון לחקות את שמעון: כרס, כבר יש לי, אז צריך
רק לקנות כזאת שרשרת עם מגן-דוד, ולצפצף על כל העולם. אבל
אפשרות זו נפסלה על הסף, כיוון שאינני יודע לשרוק.