כבר שבועיים מודבקת  איזו מודעה קטנה וורודה על לוח המודעות של
וועד-הבית. אבל מי שם לב.
ב10- בלילה, ביום חמישי, כשכבה החשמל בחצי העיר -נזכרנו בה:
למעלה הייתה כותרת של חברת החשמל.
לקחתי נר וגפרורים, (איפה לעזאזל שמנו את הפנס-כיס של
הפיקניקים, אה? לא, באמת, אני רוצה לדעת למה אף פעם אי אפשר
למצוא בבית הזה שום דבר?!).
גיששתי במדרגות שלוש קומות למטה, אל הלוח-מודעות. לא הייתי שם
לבד: חצי מהדיירים עמדו שם, כל אחד עם נר רועד ביד, כמו בטקס
כנסייתי. כתוב היה שם שעד הבוקר לא יהיה חשמל.
וויתרתי על הסימפוזיון שנערך שם בפרוזדור ונשא את הכותרת: מה
מפסידים הערב בטלוויזיה. טיפסתי חזרה הביתה וגיליתי שוב, שתמיד
בעלייה יש יותר מדרגות. נתקלתי עם הברכיים בכל המדרגות
הזוגיות.
נתקלתי גם בגברת שוורץ, לבושה בכתונת הבייבי-דול הסגולה שלה.
כמעט נפלנו זה בזרועותיה של זו. היא קיללה באידיש. טוב שלא
זיהתה אותי.
"אם אין כבלים ולא טלוויזיה, אולי נלך לטייל ברגל", אומרת
אשתי, "גם לא צריך להתלבש מי יודע מה, הרי אף אחד לא רואה
אותנו".
ירדנו. הפעם היו יותר מדרגות. כשהן נגמרו ולא הייתה שם יציאה,
התחלנו לגשש חזרה למעלה. זיהינו את הדלת-ברזל של המיקלט. מזל
שהייתה פתוחה.
יצאנו לרחוב החשוך. עושה רושם שכל הכלבים של העיר עורכים כנס
או הפגנה, דווקא ברחוב שלנו. אולי זה משהו שקשור עם הבחירות?
חוג-בית של קולי'ס ובולדוגים? הרגשנו שאנחנו אורחים לא קרואים.

אשתי משכה אותי ביד והראתה על פינת ששת-הימים. היו שם משאית
ומנוף וגם פרוז'קטור שהאיר את הטרנספורמטור על עמוד מתח גבוה.
התקרבנו. הסתובבו שם עובדי חברת-החשמל, עם קסדות.
"אולי יש להם כאן איזה מופע", הביעה אשתי את דעתה.
המופע היה, כך עושה רושם, דווקא מוצלח, אבל אי אפשר היה להבין
אותו. משהו עכשווי, כמו שאומרים: מנוף הרים שני עובדים למעלה.
עובדים אחרים דיקלמו משהו בצעקות ותנועות ידיים מסוגננות. איש

האפקטים יצר צלליות ענקיות על קיר הבניין ממול. כל העניין דמה
למחול מודרני. כיוון שאנחנו לא מבינים הרבה באומנות, ניצלנו את
החשיכה והתחמקנו.
בבניין אחד היה אור בחדר המדרגות. איך זה?
"טוב", אומרת זוגתי, "בטח גר שם פרוטקציונר של חברת-חשמל".
הסתבר, לפי הטירטור, שיש להם גנרטור. סנובים!
בסימטאת-בקמן ראינו מרחוק, בחושך, חיוך מרחף. מזכיר את החתול
בסיפור של עליסה. רק שבסיפור ההוא החיוך התרחק ונעלם, ואצלנו
זה התקרב. מפחיד. ממש סרט-אימים. אשתי נצמדה אלי חזק. כשהחיוך

הגיע ממש קרוב קרוב, תפסנו שזה שייך לבן-אדם, לא חשוב מאיזו
עדה, כמו שאומרים. כל הכבוד לרופא-שיניים שעשה עבודה כזו.
מרחוק, מרחוב שער-העמק, אנחנו רואים פנס ענק מתקרב. לא ראינו
מי זה, אבל לפי המבטא זיהינו את המורה לדקדוק, הראלה, שמדברת
עם ר'יש של אורה נמיר.
"מדוע?", היא שואלת ומסנוורת אותי, "גרבת גרביים בגוונים
שונים? שמא אופנה חדשה הגיעה לארצנו?"
והיא מסיימת את השאלה בציחקוק (ואולי בעברית צחה צריך להגיד:
גיחוך). בחושך לא רואים שהסמקתי.
זה היום במודה, אני עונה לה.
מול "סטימצקי" התכופפתי... טוב, אני לא רוצה לספר על האי
נעימות שהייתה לי בגלל האלמוני שיורק על המדרכה יריקות בתבנית
מטבע של חצי שקל. אז אני מדלג על זה.
בסיבוב לקחנו ימינה, לרחוב גורדון.
נו, אמרנו, אם כבר אנחנו כאן, אז נעלה לכוס קפה אצל שוקי
ואורנה.
טיפסנו ברגל חמש קומות, הגענו בלי נשימה למעלה, ודפקנו בדלת.
אחרי הרבה זמן מישהו פתח. אמרנו במקהלה: אהלן! רק כשהיינו
למטה, בלי נשימה, הצלחנו להבין למה צעקו עלינו.
"איך יכולת לטעות בבניין?", כעסה עלי אשתי. כשהזכרתי לה איך
הבעל-בית פתח לנו, ושכח את התותבות, ועם האור של הנר הוא נראה
כמו איזה דראקולה, צחקנו עד שכאבה לנו הבטן.
המשכנו ללכת. דרכנו על המון מוקשי כלבים, ואפילו שאני מפורסם
בטוב-לב שלי, אני לא יכול להזהיר אתכם, כי לא זיהינו את הרחוב,
בחושך. רק בפינת רחוב וויצמן התחלנו להתמצא, כי בהתחלה  ראינו
מרחוק
זוג אנשים קטנים קטנים, הולכים וגדלים לקראתנו. בסוף הסתבר שזה
אנחנו, משתקפים בחלון הראווה, שהוא בעצם מראה.
מעניין, אני אומר, מה אנשים עושים בלי טלוויזיה?
"בטח עושים ילדים", משיבה לי אשתי.
באיזשהו מקום אני נתקל בפחית קולה. זו מתחילה להתגלגל במורד
ומשמיעה קולות כאילו נפלה לבאר ריקה. אישה אחת צועקת ממרפסת
חשוכה: "צ'ח'צחים!"
אני מושך את אשתי מהר, לפני שיתרחש כאן איזה פוגרום. כשהגענו
לסוף הרחוב, אנחנו רואים מרחוק אור כחול מהבהב.. "בטח טלוויזיה
על בטריות", מצהירה זוגתי.
אין דבר כזה! אני אומר.
בסוף זו הייתה ניידת. אולי גם היא על בטריות?
הרוח מביאה עמה מהכיכר, ריח של שווארמה. התחלנו להתווכח:
"שווארמה עובד רק עם חשמל!",  פוסקת
אשתי. אני מתעקש שזה עובד על גז.
"כן, אבל זה צריך להסתובב. איך יסתובב בלי חשמל? וחוץ מזה
יצאנו בלי ארנק. אז מה זה משנה?"
התחלנו לנווט הביתה.
בבית שתיתי שמן-זית במקום פטל, הסתבנתי עם השמפו לשיער,
התנגבתי בווילון. לפי הטעם נדמה לי צחצחתי את השיניים עם
המשחת-כלים. לבשתי את הכותונת-לילה במקום הטי-שירט, וגיליתי
בחושך שהכפכפים שלי גם קטנים עלי וגם צמחו להם עקבים גבוהים.
איבדתי את הביטחון שלי, אז ביקשתי את אישתי שתשמיע קול, לוודא
שאני לא הולך למיטה עם השכנה.
בחמישה לשש אני מתעורר לבד! בלי השעון-רדיו. הצצתי החוצה לוודא
שהעולם עדיין קיים. כמוני מציצים עוד רבים אחרים. לחלק יש
עיניים אדומות. אולי הם אלה שבמקום לראות טלוויזיה עשו את מה
שאשתי אמרה שהם עושים?
ניפגש בעוד תשעה חודשים. תשמרו לי מקום באולם!