תאר לעצמך שכל פעם שאתה עוצם עיניים, כשאתה רוצה ללכת לישון,
אתה רואה את הפרצוף שלו מולך, עם החיוך המזוויע, הפסיכופטי
שלו.
דמיין את עצמך, רועד במקלחת, בפעם השמינית היום, מנקה מעצמך את
הזיעה שלו שנדמה לך שעוד נשארה עליך.
שב רגע בפינה של החדר שלך, חבק את רגלייך המקופלות ותנסה, רק
לרגע, לא לחשוב על זה. אל תצפה להצליח.
לך לשכב במיטה שלך כשאתה יודע שבשעה הראשונה לפחות אין סיכוי
שתירדם כי תרגיש את כובד הגוף שלו מעליך, את ידיו לופתות אותך
ואת נשימותיו ננשפות לתוך עורך.
תלמד אומנויות לחימה כדי להיות הכי חזק, ששוב לא תצטרך לעבור
את זה, שתוכל למחות. אבל אתה יודע שברגע שהוא ייגע בך שוב, אתה
תקפא ולא תוכל להזיז אפילו יד אחת, להראות כאילו אתה מתנגד. לא
משנה מה הגובה שלך וכמה פיתחת את השרירים.
תזהה את המבט הזה אצל כל כך הרבה נשים. הפחד, חוסר האמון,
העצב. תשתתף בצערן ותחבק אותן במחשבתך, תקווה שהן מרגישות
ומעריכות את זה. כל יום יכאב לך לראות את העיניים האלה ברחוב.
כשתראה כתבה על אונס או התעללות תעביר את הדף מהר, בכאב, או
שתקרא בשקיקה כדי להבין טיפה יותר את מה שאתה עובר.
תנסה להסתכל על כל דבר שמתקשר מבחינתך וזה לא משנה אם זה הדבר
הכי ברור או חפץ קטנטן שלא ידוע גם לך למה הוא מעלה בך את זה.
תנסה להביט בו בלי שהכל יתחיל לעבור לך בראש ודמעות יתחילו
לעמוד לך בעיניים, מחכות להתפרץ.
תבין, זה לא אני. הלוואי שלא הייתי צריכה את כל התופעות האלה,
אבל אני פשוט לא יכולה שלא להירתע כשנוגעים לי בכתף, כשמחבקים
אותי, כשמלטפים אותי, גם אם אני הכי רוצה שיעשו את זה. תנסה
להבין, אבל אל תצפה להצליח. לא עברת שום דבר מזה אף פעם, אתה
לא אני. אני מקווה בשבילך שגם לא תהיה. כשלא תוכל להבין
שאוהבים אותך, גם אם אומרים לך את זה כל הזמן, כל יום. אתה
אולי תדע את זה ותקלוט את זה, אבל לא תבין וכשתיכנס לדיכאון
אתה תחשוב שאף אחד לא אוהב אותך, גם אם שניה לפני כן מישהו
ניסה להסביר לך שהוא אוהב אותך וכמה הוא אוהב אותך.
אם לילה אחד תרגיש כמוני, תתעורר מזיע כולך, מבועת לחלוטין, לא
מסוגל לנשום בגלל התקף חרדה שנבע מסיוט (שבהחלט אפשר להגיד
שהוא הסיוט הכי גדול שלך) אולי, אם תעבור את כל זה, בעצם תהיה
אני ותתחיל להבין מה זה אומר. אולי אז תתחיל להבין אותי.