בימים שאחרי יומולדת 17 אני לא מפסיק לכתוב. אני מלא השראה
ודחף.
אני מרגיש כאילו אני כותב כדי שידעו, מה הרגשתי ומה אני
מרגיש.
יש כאן שליחות ודחף להשאיר מורשתי .
אך לאן מועדות פניי?
הרי אין בכוונתי לעזוב!

או אולי זהו יצר נבואי.
הכתיבה נובעת מהפרנויה ומהתובנה.
מהחשש שאולי אעלם בכל רגע.

אני חושש מהנורא מכל, מהעומד להתרחש.
החשש שבי מוחשי וכואב כאחד.
אני הולך לאיבוד בתוך עצמי וכבר לא יודע מימיני ומשמאלי.

אז לפני שאובד אשאיר חותמי
כי אני החדש, זה שבא רק עכשיו
זה שבכוח תופס את מקומי.
כשיבוא יעלים וימחק אותי, את זה שעכשיו.

ויש לי עוד המון מה לומר
אז אכתוב ואכתוב
עד שיבש הדיו
וייגמר הנייר

אך בלבי נשאר
עוד כל כך הרבה מה לומר.