מאות אנשים מסביב ועיניהם בוערות, כמו השמש שממעל... מאות
מבטים רווי שנאה, שנאה מאכלת, חם...כל כך חם... שמש יוקדת
בשמיים, אוויר מחניק ומהביל והים שליד אינו מביא מרפא...
שנאה חודרת ומשתקת וממיתה... קולות זעם וקריאות נקמה מכל
העברים...
והנה אבן נזרקת... היא מחטיאה את מטרתה אך גוררת בעקבותיה
צהלות שמחה ומחיאות כפיים. ועוד אבן... ושוב קולות שמחה...
האבן הבאה פוגעת ורעש חזק של ניפוץ זגוגיות נשמע. האנשים מסביב
באקסטזה... את כל תחושות הזעם הם הרי הכניסו לאותה אבן... את
כל אותה שנאה יוקדת ומשתקת וממיתה...
מסגד חסן בק, מול גן צ'רלס קלור, תחילת חודש יוני, יום אחרי
הפיגוע הקשה בדולפינריום
לא, איני יודע לומר בדיוק מה הביא אותי לשם. האם זו הייתה
סקרנות לשמה, ואולי זה היה ניסיון להבין. לנסות ולהבין את
הטירוף הזה, שאחז בכולנו, בנו ובהם, במהירות כה מסחררת...
אך אוכל לומר בביטחון כי מה שאכן הביא אותי לשם היה הצורך
לתעד. זו הייתה הסיבה לכך שסחבתי עמי את מצלמת הוידיאו הביתית
שלנו. כשאמרתי להורי ולאחותי כי אני עומד לנסוע לשם, הם היו
בטוחים שאני צוחק. אך כשהם ראו שאני מוציא מהארון את המצלמה,
הם התחילו לצעוק ולהגיד שנפלתי על השכל... הם היו עצבניים
להחריד, אבל זה לא עזר. החלטתי הייתה נחושה.
רגע אחד עוד ראיתי את התקהלות ההמונים הזו, מול המסגד,
בטלביזיה, וברגע אחר, כמחצית השעה לאחר מכן, כבר דהרתי לכיוון
דרום תל- אביב ... את הרכב החניתי בחניון פתוח וקטן ברחוב
תחכמוני, לא רחוק ממגדל שלום, והתחלתי לחצות במהירות ברגל, את
הרחובות הקטנים והציוריים כתמיד של נווה צדק. ככל שהלכתי
והתקרבתי יכולתי כבר לשמוע קולות שאגה אדירים, אותן קולות
שתשמעו בהתקרבכם לאצטדיון גדול ומלא קהל, שנערך בו משחק כדורגל
חשוב...
כעבור כעשר דקות הגעתי לצדו האחורי של מרכז הטקסטיל, אותם
בניינים גבוהים הצופים אל הדשאים המוריקים של צ'רלס קלור ואל
ים התכלת שניצב מאחוריהם.
כדי לעבור מנווה צדק לטיילת, דרך מרכז הטקסטיל, צריכים לעלות
במדרגות אבן, המובילות לרחבה גדולה ומוגבהת, מעוטרת במפלסים,
מדרגות, ספסלי אבן מעוגלים, מבנה המזכיר אמפיתיאטרון קטן
ומרפסת המשקיפה לים. זהו גן השעות היפות, המזכיר בצורתו את
כיכר נמיר אתרים.
ניגשתי לאותה מרפסת פתוחה, כשבידי המצלמה, וניסיתי לצלם את
ההתרחשות. אך הזווית הייתה לא טובה וכמעט שלא ראו דבר. מהמקום
בו עמדתי יכולתי להבחין בהתקהלות של המוני אנשים, אך לא ניתן
היה לראות את המקום שסביבו התקהלו- המסגד.
לכן מיהרתי לרדת במדרגות שבצד השני והנה כבר הייתי בטיילת,
צועד לכיוון הקהל האדיר ששטף אותה.
בדרך לשם עברתי על פניו של אדם מבוגר שהחזיק מצלמה בידו. שאלתי
אותו אם נותנים לצלם שם והוא השיב שכן אך יש להיזהר...
ככל שהלכתי והתקרבתי למסת האנשים הזו, כך הרגשתי בתחושה מאיימת
שהלכה והתגברה יותר ויותר, אך לא יכולתי להפסיק מלהתקדם.
עד מהרה כבר הייתי מוקף בהם. עמוק בתוכם... עמוק בתוככי
השנאה, עמוק בתוך הזעם... עמוק בלב המאפלייה
הם היו מכל המינים והסוגים- צעירים ומבוגרים, גברים ונשים,
מזרחיים ורוסים... ולכולם היה דבר אחד משותף. דבר אחד מאחד-
המבט האלים הזה בעיניים. מבט של טירוף ושל הנאה גם יחד...
הם לא עשו הרבה. רק עמדו במקומם, או דיברו זה עם זה, והביטו אל
אלו שהשליכו, בכל כוחם, אבנים, קטנות וגדולות, אל עבר המסגד.
מדי פעם יצא צעיר מתוך הקהל, בריצת אמוק, כשהוא עטוף בדגל. הוא
היה רץ אל חומות המסגד ומנסה לטפס עליהם. שוטרי מג"ב היו
מזנקים עליו ומרחיקים אותו. כל כמה דקות חזר על עצמו הריטואל
הזה- הצעיר מתפרץ מתוך הקהל ורץ אל החומות. השוטרים מזנקים
ומרחיקים אותו...
שאר האנשים היו פורצים בצחוק ומוחאים כפיים... הם גם מחאו
בכפיהם בכל פעם שאבן הייתה פוגעת באחד מהחלונות הצבעוניים של
המסגד ומנפצת אותו בקול חד.
בתחילה נעמדתי בשולי הקהל הזה וצילמתי את כל המתרחש. לא העזתי
להתקרב יותר מדי. והנה נחו עיני לפתע על בחורה צעירה, עומדת עם
מצלמה בידה ומצלמת כמוני... כבר ממבט ראשון היא נראתה לא שייכת
לשם. עיניה לא הקרינו מתוכן טירוף, כמו השאר... רק צורך עז
לתעד את המתרחש. היא ניצבה כעשרה מטרים לפני, וכשהבטתי בה,
עומדת כך ומצלמת בתזזית כה רבה, התחלתי גם אני להתקדם, אט-אט,
לעבר אותו קו דמיוני, עליו ניצבה
אני מביט על הכל מבעד לעין המצלמה. איכשהו זה מונע ממני מלהיות
שם באמת... כאילו ואני רואה את הכל במסך הטלביזיה בביתי, כמו
את כל המראות האחרים...
ילדים רצים לעבר מיידי האבנים, כשהם אוחזים בידיהם הקטנות
בלוקים שהצליחו לסחוב מהיכן שהוא.. "קחו!!" הם צועקים למיידים
"קחו.."
"זיינו אותם!!" צועקת בגרון ניחר אישה מבוגרת ושזופה, שיערה
צבוע לבלונד
מדי פעם, הערבים הנצורים בתוך המסגד, יוצאים החוצה, לעבר השער
המרכזי, ומטילים אבנים בחזרה. או אז ההמון שסביבי מתפזר בבהלה
אך כעבור שניות מייד חוזר לסורו...
וכך מתנהלת לה, תחת שמש תל- אביבית קופחת, מול מגדלי הזכוכית
הדוממים, מלחמה ארטילרית של השלכת אבנים הדדית. בדיוק כפי
שהיינו משליכים שקיות מים, זה על זה, כשהיינו ילדים... כמעט
באותה הנאה ילדותית, כמעט באותה חדווה...
אני סוקר במבט המצלמה את אלו שסביב. איני מצליח למצוא, ולו על
אחד מהם, מבע, ולו הקטן ביותר, של צער ושל הלם על מה שארע כאן,
רק אתמול בערב... אין זה המקום להתאבל על עשרים ילדים
טבוחים... אין זה המקום להרים ידיך אל שמש הגיהינום הזו
ולדרוש- די..די!!
כאן כולם משתתפים במסע צלב של נקמה, מלווה בצחוק לעגני והנאה
סמויה...
והנה שוב נח מבטי על הצלמת הנועזת שלי, עומדת קרוב יותר, ממש
בסמוך לקו "האש", שם עומדים מרבית מיידי האבנים. היא נראית כל
כך נועזת, כל כך לא שייכת לטירוף שמסביב, כל כולה מרוכזת
במצלמה שבידיה, קופצת ממקום למקום במהירות כה רבה ולא פוסקת
מלתעד את מחול השדים שסביבה.. הצלמת שלי מפיחה בי תעוזה
משוגעת לחלוטין ואני מוצא את עצמי מתקדם, כמוה, כמה שיותר אל
עבר שורת האנשים הראשונה, ממש מול שער המסגד...
ככל שהיא מתקדמת כך גם אני... מוצא את עצמי במעין שותפות
לגורל, עם צעירה שאיני מכיר כלל ושאינה שמה לב בכלל, עקב כל
התזזיתיות שלה, לקיומי
מדי פעם אבן שנזרקת מתוך חצר המסגד, נוחתת על ראשו או גפיו של
אדם זה או אחר, דבר שמייד גורר אחריו התקהלות של אנשים שמייד
מתפזרים, וחוזרים לסורם, ברגע שמבינים כי הפציעה הנה קלה.
והנה ניגש אלי צעיר אחד, מתוך הקהל שסביבי. "תפסיק לצלם" הוא
מצווה עליי בשקט. בכל זאת, הוא אינו יכול לאיים ממש, לנוכח
השוטרים הניצבים לא רחוק משם. "תפסיק, תפסיק לצלם.."
אני מוריד את המצלמה ומתרחק משם
אני נעמד שוב סמוך לאותה הנקודה בה הייתי כשהגעתי לכאן. לידי
ניצבים כמה מבוגרים חייכנים, מרכיבים משקפי שמש, ולרגע נראים
כמו תיירים.. לרגע..
אבן גדולה נוחתת במרחק מה ממני וקהל אנשים מתאסף סביב צעירה
שהתמוטטה. אני נעמד מחוץ למעגל האנשים אך איני מצליח לראות
כמעט דבר.
אדם ממושקף עוזב את האזור, כאשר הוא צולע ברגלו. כל זה עובר
דרך המנגנון העדין והמתוחכם של המצלמה, לפני שנקלט ומעובד
במוחי שלי. ושוב אני שם ולא שם בו זמנית...
כך גם כאשר המשטרה מחליטה, לאחר שעות ארוכות, לפזר את כל
ההתקהלות שסביב המסגד. ההחלטה באה לאחר שהיא הצליחה להונות את
המתפרעים, למשוך אותם לצד אחד של המסגד באמונה כי משם היא
מתכוונת להוציא את הערבים הנצורים, ואז לשלוף את אותם ערבים
במהירות מן הצד השני. הזינזאנה חולפת בסמוך אליי ומתוכה יוצאים
כמה וכמה אצבעות משולשות... ההמון שמסביב משתולל ורוגם את הרכב
המשטרתי באבנים אך לשווא...
או אז מגיע רכב גדול ומשוריין, מצויד בזרנוק מים אימתני.
בתחילה חולפות הדקות ונראה כי הרכב אינו מתכוון לממש את איומו
אך לבסוף מטחי מים אדירים בוקעים מתוכו ומפזרים את כל ההמון
שמסביב. השמש עדיין קופחת ממעל והאוויר כה כבד וחם, עד כי נראה
כי ההמון הזה נהנה ממש מהמקלחת הצוננת... המחזה, כפי שמשתקף
במצלמתי, הנו סהרורי למדי והוא נהפך לסהרורי אף יותר בשעה
שמגיעה תגבורת הפרשים- אנשים במבטים משועשעים, רצים לכל עבר,
נסים מפני סוסים בריאים ומהירים, משחקים עם המשטרה ב- 'שוטרים
וגנבים' בדיוק מול הדולפינריום, יום לאחר האסון הרצחני שארע
שם..
אחד הפרשים דוהר לכיווני, אבל אני ממשיך לעמוד שם ולצלם, כאשר
אלו שמלפניי חולפים על פני המצלמה, בורחים כל עוד רוחם בם וכמו
ילדים קטנים, אינם פוסקים מלחייך... למזלי הפרש פוסק מדהירתו
וחוזר לאחור. אני מתרחק, ביחד עם כולם, אל כיכר הדשא של
גן צ'רלס קלור וממשיך לצלם את הפרשים הדוהרים. והנה, לפתע,
מגיח מתוך קבוצת שיחים משמאלי, סוס גבוה ואצילי, כמו זה היושב
עליו. כל מי שסביבי מתפזר במבט מבוהל ובצחוק היסטרי ואני ממהר
להפנות את המצלמה לעבר הסוס הכהה שלרגע מביט לעברי במבט תוהה,
כאילו ואומר- "אתם בני האדם.. איני מסוגל להבין אתכם.."
אני מבין כי הקרקס הזה כבר מגיע לסיומו ומתחיל להתרחק משם.
במרחק של כמאה מטרים אני מסתובב ומצלם קטנוע בוער שהרגע הוצת
על ידי צעירים, מתוך ההנחה כי הוא היה שייך לערבי.
העשן השחור מיתמר ועולה כלפי מעלה, אל השמש היוקדת ואל שמי
השרב הכבדים... אני מצלם את עשרות הצעירים המשולהבים העומדים
מאחוריו, דמויותיהם המאיימות נרעדות עקב שבירת האור על ידי
חומה של האש הבוערת... אני מספיק גם לצלם את העשן נישא כלפי
מעלה, כשברקע ניצב לו המגדל הזקוף של מסגד המריבה...
התמונות האחרונות הנן קצרות ביותר כיוון שסוללת המצלמה
נתרוקנה והיא נכבית כל מספר שניות.
אני מטפס בחזרה אל גן השעות היפות. ניגש אל המרפסת הצופה
לטיילת ומצלם, בשניות שעוד נותרו לי, את הקהל הגדול המתחיל
להתפזר לאיטו. עשרות מהצעירים פוסעים לכיוון יפו, עדיין
מחפשים דרך לפרוק את זעמם האיום. אני חושב באירוניה על שמו
של הגן- אין בו עצים וצמחייה, בגן הזה. רק מפלסי בטון צחיחים,
בוערים בחום השמש.. וגם אין בו יותר שעות יפות... "זו אכן
שעתנו היפה ביותר" אני חושב לעצמי ומחייך חיוך מר בלב...
אני מצלם את השניות הספורות שעוד נותרו לי לצלם ומבחין כי לידי
נעמד מישהו אך איני מביט אליו " אתה מהטלביזיה?" הוא שואל.
אני רואה בחור שחום ורזה העומד ומביט, כמוני, אל נחשול
הצעירים השוטף את הטיילת לכיוון דרום. אני אומר לו כי אני מצלם
באופן פרטי והוא שואל אותי אם הייתי כאן גם בערב הקודם. אני
משיב לשלילה והוא מספר לי כי ישב כאן למטה, באחד הקיוסקים,
וברגע שנשמע הפיצוץ האדיר הוא רץ כדי לעזור... הוא מספר לי על
מישהי ללא יד ועוד כמה תיאורי זוועה ואני מקשיב לו ולאופן
דיבורו ולחרדתי מתחוור לי כי זהו ערבי... מה הוא עושה כאן?!
אני שואל את עצמי. הוא צריך להיות מטורף לגמרי כדי לעמוד כאן,
על המרפסת, ולהשקיף על כל ההמון הזה המחפש בטירוף קורבנות
לפרוק עליהם את זעמו הלא מסופק...
"תגיד, איפה אתה גר" אני שואל אותו לפתע, למרות שאני חש שלא
בנוח... הוא מביט בי ולראשונה מהסס לדבר... "..כאן..לא
רחוק.. קרוב לנווה צדק.." "אתה לא גר ביפו?" אני שואל. הוא
מביט בי ואני חש בחשש מסוים המתגנב ללבו. אני אומר לו כי עליו
למהר ולהסתלק מכאן תכף ומייד, כיוון שהמקום הזה מאוד מסוכן
עבורו. אבל הוא נותר לעמוד שם לעוד מספר שניות ואז כאשר אנו
מבחינים במבטיהם של אותם צעירים למטה ברחוב, הנפגשים בנו, הוא
מתנתק מהמרפסת ופונה לאחור ואני פונה אחריו...
אנו חוצים במהירות את גן השעות היפות ואני שואל אותו לשמו
ואומר לו את שמי ואנו מחליפים לחיצות ידיים.
והנה, כאשר אנו מתקרבים אל המדרגות המובילות אל הרחוב האחורי,
עולה לקראתנו צעיר שחום גם כן וחולף על פנינו. ובדיוק כאשר אנו
חולפים זה על פניו של זה, הצעיר הערבי שלידי מפטיר לעצמו דבר
מה... לא, לא מדובר היה בקללה או מילה דומה על מנת להתגרות.
סתם מין הפטרת ייאוש שכזו... אבל זה מספיק עבור אותו צעיר
להסתובב אלינו ולשאול את הערבי- "תגיד, יש לך סיגריה?"
הערבי מסתובב אליו ומהסס להשיב... "אנחנו לא מעשנים" אני אומר
לו במהירות אבל ידידי הטיפש הזה משיב בתמימותו גם כן "לא,
אני לא מעשן.." או משהו דומה...
הצעיר מביט בשנינו... "תיזהר ממנו!" הוא אומר לי לבסוף "מה
אתה מסתובב אתו.. הוא ישבור לך את המצלמה..!" אני מביט בו
והוא מביט בי ומובן כי ברור למדי ממי אני חושש יותר שעלול יהיה
לשבור לי את המצלמה...
אלו היו שניות ספורות בהן עמדנו שנינו מול הצעיר הזועם והנוקם
הזה, לפני שהסתובבתי אל המדרגות והערבי בעקבותיי, אך באותן
שניות פחד עצום מילא את לבי... הן הצעיר שמולנו יכל, אם היה
יודע כי באותו הרגע ממש עשרות מחבריו חולפים מלמטה לגן, להרים
קולות צעקה- "יש פה ערבי..יש פה ערבי!!", ומייד הייתה מתמלאת
הרחבה באותם צעירים ואני כלל לא בטוח כי מאתנו היה נותר
הרבה... אך באותו הרגע פחד עצום מילא את לבי, לא רק בגלל
הסיבה הזו, אלא גם אולי בגלל העובדה שבשניות אלו חשתי לפתע,
לזמן קצר ורגעי, כיצד זה להרגיש כבן מיעוט...
אולי אף חשתי כיצד זה להרגיש כיהודי
ירדנו במהירות למטה ומייד פניתי אל הצעיר ואמרתי לו ללכת היישר
לביתו ולא לעצור בשום מקום בדרך. הוא הנהן בראשו לחיוב ונפרדנו
זה מזה בברכת שלום... אני התחלתי ללכת בצעדי מהירים אל המקום
בו היה רכבי, אך כנראה שהייתי מבולבל למדי ומצאתי את עצמי תועה
ברחובות הקטנים של נווה צדק... בסופו של דבר, אחרי מה שבאמת
היה נראה כמו נצח, איתרתי את החניון המיוחל ומיהרתי לנסוע משם
בחזרה לבית.
כשהגעתי לחניית הבית ופתחתי את דלת הרכב, באו והתקרבו, כמו
תמיד, חתולי הרחוב שלנו, ואני ליטפתי אותם וחשבתי בלב כל מיני
מחשבות, על מה שראיתי אתמול מבעד למסך הטלביזיה, ומה שראיתי
היום מבעד למסך המצלמה... הרהרתי בהמון הזה שהיה שם, ובאבנים
המושלכות, ובקולות העידוד ומחיאות הכפיים, ובסוסי הפרשים
האצילים שממבטיהם הסוסיים השתקפו תמיהה וחוסר הבנה על
המתרחש... והרהרתי באותו צעיר ערבי שקט וכה תמים, שכלל לא
הכרתי, אך לדקות מעטות הפך שם, בין הטירוף שפשה בכל, לחברי
הטוב ביותר...
כמה ימים לאחר מכן, חזרתי לשם. זו הייתה שעת לילה מוקדמת והפעם
החניתי את הרכב באחד החניונים שמאחורי הגן. חציתי אותו שוב
ופסעתי לאורך הטיילת שכעת, בניגוד גמור לשבת האחרונה, הייתה
רוגעת וריקה מאדם. וכך הלכתי עד שהגעתי אל האנדרטה המאולתרת
שהוקמה באזור הפיגוע. לעשרות הנרות שדלקו שם בשקט מופתי
התווספו אינספור סיסמאות של שנאה וזעם. זו הייתה אנדרטה של
כעס, אנדרטה של נקמה... אנדרטה של טירוף... בדיוק כמו המראות
שראיתי כמה ימים קודם לכן מול המסגד, שכעת בחשכת הים, חזרה
אליו השלווה שאפיינה אותו מזה חמישים ושלוש שנים ועד אותו
שבוע. מסביב לאנדרטה היו עוד אנשים, חלקם צעירים שישבו מול
הנרות, כנראה חבריהם וחברותיהם של אלו שנספו.
הוצאתי מכיס מכנסיי דף לבן ועליו צילום של ציור שציירתי כשבוע
לפני כן. זה היה ציור של בחורה עייפה שתפסה לה תנומה קלה על
כורסא בלובי של בניין מדעי החברה. הספקתי לצייר את רובה ככולה
לפני שמישהי שעברה לידה העירה לחברתה כי היא "לא ידעה שישנים
כאן.." ומייד התעוררה אותה בחורה וקמה והלכה משם... בציור
שהספקתי לצייר היא נראית יושבת בגבה אליי, רגלה האחת מקופלת על
הכורסא וגופה מוטה קדימה, נשען על המשענת. את ראשה המכופף
כלפי מטה לא רואים בציור אלא רק את שיערה היורד מכתפה הימנית
לעבר גבה התחתון. כשעמדתי כעת, מול האנדרטה המאולתרת,
והבטתי שוב בציור, היא לפתע נראתה לי כמו מישהי המכונסת בתוך
עצמה, מישהי עצובה ואולי אף מתייפחת. מתחת לציור היה בית מתוך
שיר שהוספתי. היה זה שירה של לאה גולדברג- "זה מכבר.." וכיום
איני זוכר האם רשמתי אותו בעקבות אותו פיגוע אך נראה לי שכן.
"אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם
מישהו יאהב מישהו.
מישהו ישנא.
הדרך קצרה. החשבון לא הושלם
אלוהים אדירים
עוד שבוע. עוד חודש. עוד שנה.."
הטמנתי את הדף ובו הציור והשיר בין שאר הדפים שהיו מונחים שם,
בין הנרות ובין סיסמאות הטירוף, ופסעתי בחזרה לעבר גן השעות
היפות, בחזרה לביתי. |
