את טל אני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי.
תמיד היינו יחד, טל ואור אור וטל, כולם ידעו שאם אור אז גם טל
ואם טל אז גם אור.
נולדנו באותו יום והיא גרה בבניין לידי. גדלנו יחד.
אני זוכרת את היום הראשון בכיתה א', שתי ילדות קטנות עומדות
בשער הבית ספר ומחזיקות ידיים,
מביטות באימה בכל הילדים הגדולים שנכנסו בריצה לבית הספר
צוחקים ומחייכים.

בחטיבה התקרבנו אפילו יותר. כל יום אחרי בית ספר היינו זורקות
את התיק בבית ורצות למקום שלנו בתוך גדר השיחים שמפרידה בין
שני הבניינים. לפעמים היינו פשוט יושבות שם ושותקות, בחיים לא
הכרתי בן אדם שהיה לי כל כך קל לשתוק איתו. שם גם דיברנו על
הכל, שם היא סיפרה לי על הנשיקה הראשונה שלה עם רועי ואחר כך
עם עומר ויובל. ובכלל לא היו חסרים לה בנים היא היתה יפיפייה
עם השיער החום הארוך והחלק, העיניים הירוקות כחולות והחיוך
המקסים. היא היתה הבן אדם הכי חשוב לי בעולם, הכל עשינו יחד.
היום בכל פעם שאני נזכרת בה הדמעות שוב חונקות את גרוני בגלל
אותו לילה שעשיתי את הטעות של החיים שלי...

באותו יום היתה בחינת הבגרות האחרונה. עכשיו נשארו עוד שבועיים
לימודים, אבל אף אחד לא שם עליהם. אין יותר בחינות זה העיקר.
אז באותו ערב הלכנו למסיבה אצל אחד מהחברה בשכבה. כולם שתו, גם
אנחנו היינו קצת שיכורות. בשלב מאוחר יותר של הערב הרגשנו
שזהו, נמאס לנו לשבת ולהקשיב לבדיחות הגסות ולצחוקים של כולם
שהיו שיכורים לחלוטין. טל הסתכלה עליי, חייכה אליי ושתינו קמנו
ויצאנו החוצה.
זה היה שבוע אחרי שקיבלתי רשיון וטל הציעה שנעשה סיבוב קטן עם
האוטו של אבא שלי. בהתחלה התנגדתי כי אסור לי לסוע בלי מבוגר,
וגם היינו קצת שיכורות, אבל טל שכנעה אותי בסוף ושתינו נכנסנו
לאוטו והתחלנו לסוע. בהתחלה הסתובבנו בתוך העיר. טל פתחה את
החלון וצעקה אל הרוח "זהו ,סיימנו, אין יותר בחינות", תוך
צחוק, משכתי אותה פנימה וסגרתי את החלון, הדלקנו את הרדיו
ורקדנו לצלילי המוזיקה צוחקות ושרות בזיופים נוראים. מידי פעם
הבטנו זו בזו והתפוצצנו מצחוק.
ואז, אולי בגלל השירה והצחוק המטורף או אולי בגלל שהייתי קצת
שיכורה, לא שמתי לב שהרמזור התחלף לאדום ונכנסנו בתוך המשאית.

מה שאני זוכרת אחרי זה, זה את החדר הלבן מלא במכשירים ואת
האחות העכברית מחייכת אליי חיוך עקום, מזויף, ויוצאת מהחדר.
מיד אחריה נכנס ד"ר אחד, כנראה שהיא קראה לו כי התעוררתי, הוא
הציג את עצמו בשם ד"ר פלג וחייך אליי.
לא הצלחתי להיזכר איך הגעתי הנה ושאלתי אותו בקול חלש "מה אני
עושה פה, מה קרה?"
"היתה לך תאונה", הוא אמר לי בשקט. באותה שניה הכל חזר אליי -
המסיבה, הצחוקים, המוזיקה, התאונה.
ו....טל.
"איפה טל?", התכוונתי לשאול את ד"ר פלג, "איפה טל?", אבל
הרגשתי איך כל החושים שלי מתקהים  וכל מה שרציתי זה לעצום את
העיניים ולישון.
כשהתעוררתי אמא היתה לידי. כשראתה שפתחתי את עיניי רצה אליי
מחייכת. "אמא איפה טל?", שאלתי אותה בשקט. החיוך נמחה מפניה
כמעט מיד. "אור... טל, היא נפגעה קשה בתאונה, והרופאים ניסו
ו..." באותו רגע כבר לא הקשבתי לה צללתי לתוך מערבולת שחורה של
כאב. "את משקרת!", צעקתי לה, "את שקרנית, כולכם שקרנים, טל חיה
והיא עוד מעט תיכנס ואתם תיראו בעצמכם, היא לא מתה, היא לא
מתה", צעקתי עליהם עד שלא יכולתי לדבר יותר. צנחתי אל תוך
המיטה וקברתי את ראשי בכרית. הדמעות לא הפסיקו להרטיב את הכרית
עד שנרדמתי.
כשקמתי החלטתי שטל לא מתה ושיש לכולם מזימה זדונית להפריד
בינינו. ניסיתי לקום כדי לחפש אותה אבל הגוף שלי היה כל כך כבד
כאילו מילאו אותו במשקולות. צנחתי אחורה על המיטה בהשלמה ורק
אותן דמעות איימו לפרוץ מתוך עיניי.
אחרי זה אמא נכנסה ושאלה אם נרגעתי. הנהנתי בראשי אבל פתאום
הבנתי שטל מתה בגללי, אני אשמה בזה שטל לא פה איתי, ואותן
דמעות שכל כך התאמצתי לעצור התפרצו מעיניי בבת אחת בזרם אדיר.

כשחזרתי הביתה נכנסתי לחדרי, ראיתי את התמונה הקטנה במסגרת
האדומה על השולחן - תמונה שלי ושל טל מהטיול השנתי באיזה נחל
בצפון. שתינו שם רטובות, צוחקות, מלאות חיים, ושוב הדמעות
האלה, שוב הדמעות הצורבות. טל בטח היתה יודעת איך להרגיע אותי,
היא בטח היתה יודעת בדיוק מה להגיד. היא היתה מחבקת אותי
ולוחשת משהו על אוזני וישר הייתי מרגישה קצת יותר טוב. אבל
איפה טל עכשיו מתה והכל בגללי, מגיע לי לסבול.

חזרתי לבית ספר לארבעה ימים האחרונים. אמא הכריחה אותי, היא
אמרה שככה יהיה לי יותר טוב, ובכלל שאסור לי להפסיד את הימים
האחרונים של התיכון, אז הלכתי.
בבית ספר כולם כבר ידעו את הסיפור. הרוב מאוד תמכו בי, חיבקו
אותי, אבל היה את אותו קומץ ילדים שהביט בי במבט מאשים, אפילו
שונא, כאילו רצחתי אותה. הבעיה היא שגם אני האשמתי את עצמי והם
חיזקו את המחשבה הזאת אצלי.

היום כבר עברה חצי שנה מאז. אני כבר לא מאשימה את עצמי. היום
נשארו לי רק העצב והגעגוע.
טל, אני אוהבת אותך הכי הרבה בעולם ואני יודעת שבחיים לא תהיה
לי עוד חברה כמוך. טל אני כל כך מתגעגעת.