[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ירדן לוי
/
תינוק

הוא אמר לי לשתוק.
"לא רוצה לשתוק, אני אדבר כמה שבא לי, אם יש לך בעיה עם זה- אז
אל תקשיב!"
התעלמות מוחלטת, זה מה שקיבלתי, אהובי שלי מתעלם ממני, עוד
שניה אני אבכה כמו תינוקת קטנה.
"את ממש כמו תינוקת, את יודעת את זה".
יופי, עכשיו הוא גם קורא את מחשבותי, מה עוד יבוא עלי?
"אני עובר חזרה לאמא שלי מחר, עד שנפתור את כל הבלאגן הזה, אבל
אני מקווה, באמת שמקווה, לחזור".
נכנסתי למטבח, מחזיקה את השיש בשתי ידיי כתמיכה מפני התמוטטות
כללית, גם נפשית וגם פיזית.
שילך, שיעזוב אותי, אני לא צריכה אותו, אני לא צריכה אף אחד.
"לא אכפת לי, תעזוב אותי אם זה מה שבא לך", צעקתי לעברו.
מצידו נשאר השקט.
מזגתי לעצמי מיץ תפוזים בתוך כוס גבוהה, מתחת לכיור- איפה
שנמצאים כל המשקאות החריפים הוצאתי בקבוק וויסקי ובעזרתו מהלתי
את מיץ התפוזים, השילוב היה נחמד, יחסית לסיטואציה שבה
נמצאתי.
"את יודעת שאסור לך לשתות מהרעל הזה". נהדר, המלאך הגואל הגיע,
פתאום אכפת לו ממני.
"אם הדבר הזה באמת שלי, אני לא רוצה שיצא שיכור כמו..."
"כמו מה? כמו אמא שלו?" גיחכתי לעצמי כשנתתי לדימיוני לעבוד
שעות נוספות, המחשבה על תינוק מדמם, שהרגע יצא מהרחם מסרב
לינוק ומוכן רק לשתות אלכוהול די הצחיקה אותי. עד גיל 17 לא
ידעתי מה זה אלכוהול, אבל את הילד שלי אני אחנך מגיל צעיר,
מגיל צעיר מאוד.
"את יודעת למה אני מתכוון" הוא התקרב לתת לי חיבוק, זזתי לצד
השני של החדר, כרגע אני צריכה הבטחה לא חיבוק.
שקט השתרר לרגע, שקט מקפיא.
"למה קראת לו 'הדבר הזה'?" שאלתי.
"אני לא יודע, נפלט לי, מצטער".
"טוב, הבנתי" האמת היא שלא ממש הבנתי, הוא עוד לא מכיר את
התינוק שלו וכבר הוא חושב שזה מפלצת, שזה איזה יצור מוזר, איזה
'דבר'.
"אני צריכה מנוחה, תעשה מה שבא לך".
הלכתי לישון.

אחרי יומיים הוא התקשר אלי,
"דורון, בבקשה תחזור, אני מתגעגעת אליך, אני צריכה אותך כאן
לידי".
שפורפרת הטלפון התמלאה מי-מלח ונזלת. במשיכת אף ארוכה ניסיתי
להתגבר על הדמעות ועל הצינון שנגרם ממערכת האוורור.
"אני לא יודע", אמר, "אני צריך עוד קצת זמן לחשוב".
"על מה לעזאזל יש לך לחשוב כל כך הרבה?" השתדלתי להישמע רגועה
אך ללא הועיל.
"על הכל".
תשובה מספקת למדי.
"אני אדבר איתך אחר-כך אני הולך עכשיו, ביי".
וניתק.
האמת היא שגם לי יש די הרבה לחשוב, גם לי יש חשבון נפש לעשות
עם עצמי, אבל ממה אני מתחילה???

נסעתי לבית המרקחת לקנות עוד ערכה, אולי הקודמת הייתה מקולקלת,
גם קבעתי תור לגניקולוג, כדי להיות במאה אחוז בטוחה.
בדרך חשבתי מה יהיה איתי ועם דורון, תמיד חשבתי שאני אתחתן
איתו ותמיד האמנתי שהוא גם ירצה להתחתן איתי אבל עכשיו אני לא
כל-כך בטוחה בזה, כנראה שהוא כבר לא אוהב אותי, יכול להיות
שהוא אף-פעם לא אהב אותי, שהוא רק ניצל אותי ועכשיו כשאני
במשבר הוא זורק אותי, משליך אותי לכלבים שבחוץ.
נתתי למחשבות לסחוף אותי עד שלא שמתי לב שהמקום שבו אני צריכה
לרדת חלף לפני שתי תחנות. הלכתי לנהג והתחננתי ממנו שיוריד
אותי, הדלתות נפתחו ונשמתי אל קרבי את האוויר הצח של תל-אביב.

בחרתי ב- 'כן או לא', ערכה שליאת, חברתי, המליצה לי.
"כמה זה עולה?" שאלתי את הרוקח
"29.90"
הוא נראה די חמוד, צעיר יחסית בשביל עבודה רצינית שכזו.
"כל-כך מעט?" ניסיתי למשוך את השיחה כמה שיותר "זה במבצע או
משהו כזה?" התור מאחורי התחיל להתארך.
"מכיוון שהבאת איתך את הכרטיס המגנטי של קופת החולים, עומדת
לרשותך הנחה".
הוא דיבר בשפה כל-כך גבוהה, בשפה מרשימה.
"אה, הבנתי", נתתי לו שטר של חמישים.
"בא לך להביא לי את מספר הטלפון שלך?" רק אלוהים יודע מאיפה
זה יצא לי.
הוא הסתכל נבוך על הרצפה, אחר-כך הסתכל אלי, כנראה לבדוק אם
אני רצינית ואחר-כך הסתכל לעבר הערכה שכבר היתה מונחת בתוך
שקית.
"זה בשביל חברה שלי", הצבעתי אל הערכה.
חיוך קל ומתוק עלה על פרצופו,
"בכיף", במהירות לקח פיסת נייר ושירבט כמה מספרים.
"אז נדבר", נתתי לו את החיוך הכי יפה שיכולתי לעשות והסתובבתי,
מאחורה יכולתי להרגיש את עיניו ננעצות בי, בוחנות אותי.

יש לי חצי חבר. חצי תינוק. ובכל זאת התחלתי עם מישהו. אני כבר
לא יודעת מה קורה לי, אני בעצמי כבר לא מזהה אותי, אבל הוא היה
ממש חמוד. את הדרך חזרה הביתה עשיתי במונית, רציתי להגיע
במהירות כדי לבצע את הבדיקה, גם לא רציתי לשקוע שוב פעם
במחשבות.
איך שנכנסתי לדירה הטלפון צלצל, לא היה לי כוח לענות אז חיכיתי
למשיבון:
'היי אודלי, אני מקווה שהכל בסדר אצלך, אבא אמר לי שאולי יהיה
לי נכד בקרוב, אני צריכה לדבר איתך דחוף, את יודעת שאסור להביא
ילדים מחוץ לחתונה, הם יהיו ממזרים ואני לא מוכנה שהנכד שלי
יהיה ממזר אז תגידי לדורון שתתחת...'
מגיע לה, נגמר לה הסרט. רק זה חסר לי עכשיו, השמרנות והצדקנות
המתחסדת והדביקה הזו שלה. איך לעזאזל הם יודעים?
תפסתי את הטלפון.
"שלום, דורון, דיברת עם ההורים שלי?"
"כמו תמיד, ישר את מתקיפה".
"שאלתי אם דיברת עם ההורים שלי?" אני שונאת לחזור על משפטים
פעמיים.
"כן, דיברתי איתם".
"למה? מי נתן לך את הזכות?"
"אודליה, תהיי מציאותית, הם ההורים שלך והם דואגים לך. הם רצו
לתכנן לך איזה משהו ובטעות נפלט לי שאולי לא תוכלי להשתתף ואז
הם התחילו לחקור אותי עד שהייתי חייב לספר להם".
"דורון, נמאס לי כבר מהפליטות שלך, מתי תלמד לשמור טיפה על
הפה, תאמין לי זה לא הדבר הכי קשה בעולם. בגלל ה'פליטות' שלך
הגענו למצב הזה".
"אודלי..."
"אל תגיד לי אודלי, אמא עכשיו התקשרה אלי והשאירה לי במשיבון
הרצאה שלמה על זה שהיא לא רוצה נכד ממזר, מזל שנגמר הסרט אחרת
היא היתה יכולה להמשיך עוד שעות. הריון אמור להיות דבר יפה
וכיף, משהו מיוחד בין בני זוג, אבל התינוק הזה מביא לי רק
צרות".
כבר הרגשתי את הדמעות בעיניים ובכל כוחי ניסיתי להשאיר אותן
בפנים, בכל כוחי ניסיתי לא להישבר. אסור היה לי להישבר עכשיו
ולהראות לו כמה אני חלשה.
"אני חושבת להפיל את התינוק", אמרתי באדישות.
"את לא מפילה שום תינוק".
"גם אם אני לא אפיל אותו הוא יפול לבד, אומרים שעוברים מרגישים
הכל, בטח עכשיו הוא מרגיש שאף-אחד לא רוצה אותו.
אתה לא רוצה אותו כי אתה חושב שהוא לא שלך, למרות שאמרתי לך
מיליון פעם שהוא כן. אמא לא רוצה אותו כי היא לא רוצה נכד
ממזר. אבא לא רוצה אותו כי אמא לא רוצה אותו ואני לא רוצה אותו
כי כולכם גורמים לי להרגיש חרא שיש לי אותו".
"הוא לא יפול לך וזה לא נכון שאף אחד לא רוצה אותו. תוציאי לך
את השטויות האלה מהראש".
הוא כל-כך מנסה להרגיע אותי אבל ממש לא מצליח לו.
"אתה עדיין רוצה אותי?"
"כן"
"אז למה אתה לא פה איתי?"
"אני רציתי לדבר איתך על זה, אני רוצה לחזור הביתה. לחזור
אלייך"
"בסדר"
"מה בסדר?"
"בסדר שתחזור".
תחושת הביטחון חזרה אלי פתאום. הלילות האלו שבהם ישנתי לבד, רק
עכשיו אני מוכנה להודות בהם אבל הם היו מאוד קשים בשבילי.
הידיעה שאתה חוזר לבית ריק, שבו אין אדם שמחכה לך, שמצפה
בכיליון עיניים לבואך מכבידה מאוד על הלב ועל הנפש.
"אז מתי אתה מגיע?" שאלתי.
"אני אבוא בשבע ונצא למסעדה, תתלבשי יפה".
"אני אוהבת אותך".
היה שקט מוזר,
כל מה שהיה לו להגיד היה...
"ביי"
וניתק.
כבר לא ידעתי מה לחשוב. כבר לא ידעתי אם אני רוצה לחשוב. אני
רוצה להתנתק מהכל. אני רוצה לשכוח הכל. להתחיל הכל מההתחלה.
אבל אני כבר לא יכולה, יש דור חדש שגודל בתוכי, תינוק קטן
שקיבל על עצמו תפקיד גדול, תינוק חמוד ויפה שיצא ממני ויהיה
ההמשכיות שלי, שלנצח ישא את שמי.
וגם אם דורון יעזוב אותי ולא יסכים לקחת אחריות על הילד שלו,
וגם אם הורי ינתקו עמי מגע מחשש לשמם הטוב ולכבודם הרם
והנישא,
וגם אם אאלץ לעבוד שעות נוספות, בעבודות הכי מלוכלכות שיש,
בעזרת חיוכו של תינוקי אוכל להתגבר על כל זה. בכך שאראה אותו
גדל לנגד עיני ומתבגר לאיטו. ובעיקר בזכות אהבתו.
לא אתן לאיש להפריד בין בני לביני.
ואוהב אותו,
ואדאג לו,
ואחיה רק למענו,
כי הוא התינוק שלי.

השעה כבר חמש וחצי, עוד מעט דורון יגיע.
נכנסתי למקלחת במהירות, קרצפתי כל איבר בגופי, רציתי להיות
נקיה, טהורה. בחדר מדדתי כמה שמלות, בסוף החלטתי ללבוש משהו
שיהלום את גזרתי. לבשתי שמלה שחורה צמודה עם מחשוף עמוק בגב,
את השמלה הזו קניתי בלונדון בטיול האחרון שלי עם דורון, אולי
הוא יסתכל על השמלה ויזכור את הרגעים המאושרים שלנו יחד.
אחרי שסיימתי את כל הסידורים האחרונים - שיער, איפור, הסתכלתי
במראה ואהבתי את מה שראיתי. השמלה הזו בהחלט היתה בחירה
נכונה.
נשמעה דפיקה בדלת.
רצתי לפתוח לו,
"ממתי אתה דופק בדלת של הבית שלך?" שאלתי.
"לא רציתי להפתיע אותך, לא משנה. את מוכנה לתזוזה?"
הלכתי אחריו לעבר המכונית, הוא לא אמר לי כלום על השמלה, אולי
הוא לא זוכר.
הוא פתח לי את דלת המכונית.
"דרך אגב, שמלה ממש יפה, אני עדיין זוכר את היום שקנינו
אותה."
עכשיו הוא נזכר...
"נחשי לאן אני לוקח אותך?"
לא היה לי שמץ של מושג.
"נו, נחשי, זה לא כל-כך קשה".
"אני באמת לא יודעת", עניתי.
"למסעדת פרדייז, זוכרת?"
איך יכולתי לשכוח? לשם הלכנו בדייט הראשון, לפני בערך ארבע
שנים.
"בטח שאני זוכרת, המקום הזה עדיין קיים?"
"כמובן".

התיישבנו במקומות שלנו, המלצר בא עם התפריט שמאוד השתנה עם
הזמן, אחרי שהזמנו את המנות שלנו, אמרתי לדורון שיש לי ביום
למחרת תור לגניקולוג, הוא אמר שהוא מאוד ישמח להצטרף אליי אם
זה לא אכפת לי.
"דווקא יהיה נחמד אם תבוא", עניתי.
"מותר לי לשאול אותך שאלה?" דיברתי בהיסוס גלוי, מפחדת לראות
את פרצופו ולגלות את תגובתו.
"בוודאי".
"למה היום, כשאמרתי לך..."
המלצר הגיע עם האוכל, העיתוי של המלצרים כל-כך דפוק, ושלא
תגידו שיש מלצר אחד או שניים עם עיתוי מחורבן שכזה, זה פשוט
אצל כולם.
אחרי שווידא שהכל בסדר ושאנחנו מרוצים, המלצר עזב אותנו ואני
המשכתי,
"למה כשדיברנו בטלפון... בסוף השיחה... אני אמרתי שאני אוהבת
אותך ואתה רק אמרת 'ביי'...למה?"
פתאום העיניים שלו נצצו. חיוך ענקי השתרע על פרצופו.
"כי לא רציתי להגיד לך סתם 'אני אוהב אותך', רציתי להראות לך
כמה אני אוהב אותך".
הוא הוציא ממכנסיו קופסאת תכשיטים קטנה.
"הטבעת הזו היא ירושה במשפחה שלי, ובגלל שאני הבכור אני זוכה
לענוד אותה על אצבע כלתי. אם את חושבת שהיא מכוערת אין לי בעיה
לקנות אחרת, פשוט, את יודעת, ירושה".
"אני חושבת שהיא מהממת".
"אודלי, תתחתני איתי?"
"רגע, דורון, אתה רוצה להתחתן איתי או שאתה עושה את זה בגלל
התינוק?"
"אודלי, את יודעת שהיה לי הרבה זמן לחשוב. אני רוצה אותך ורק
אותך, עם תינוק, בלי תינוק, לא אכפת לי, אני אוהב אותך".
"תן לי נשיקה"
"אני אתן לך את כל הנשיקות שבעולם, כמה שתרצי".
את הערב הזה סיימנו ביחד, מחובקים במיטה, מלאים באהבה.

השעון המעורר צילצל בתשע וחצי, אני הודעתי בעבודה שאני עדיין
חולה, ודורון הודיע שהוא צריך יום חופש, ההנהלה אוהבת אותו אז
הם משחררים אותו כמעט תמיד. האהבה הזו נוצרה בעיקר מנחישותו
ועבודתו הקשה של דורון בחברה וגם מהעובדה שאבא שלו הוא זה
שבעצם מנהל את כל העסק.
התור שלי נקבע לאחת-עשרה. בעשר ורבע כבר יצאנו לדרך. במשך כל
זמן הנסיעה דורון דיבר על  התינוק. הוא החליט שאם זו תהיה בת
נקרא לה ירדן כי זה הנהר הכי יפה מבחינתו ואם זה יהיה בן נקרא
לו תומר כי זה שם שמעיד על תעוזה, על עוצמה, על גבריות. נתתי
לו להיסחף עם חלומותיו, נתתי לעצמי להישבות אל תוך חלומותיו,
נתתי לעצמי להיות מאושרת.

ישבנו בספסלי ההמתנה מחזיקים ידיים.
אחות נמוכת קומה יצאה החוצה.
"אודליה כרמלי- את מוזמנת להיכנס".
קמתי בהתרגשות, אולי הרופא יראה לי את תינוקי באולטראסאונד כמו
שמראים בכל תוכניות הטלוויזיה.
"שלום, אודליה, מה שלומך?
תורידי מכנסיים ותחתונים ושכבי על הכסא".
זה הקטע הכי משפיל שיש אך לא היה לי אכפת, רציתי כבר לראות מה
עם התינוק.
אחרי דקות ארוכות, שנראו כמו נצח סיים הרופא את בדיקתו והורה
לי להתלבש.
"אני לא ממש יודע איך לומר לך זאת אבל אירעה טעות בבדיקות
הביתיות שעשית ושגרמו לך לחשוב שאת בהריון".
הרופא הביט בי בחומרה, מנסה לאמוד את גודל האסון שבמילותיו,
הוא ידע כמה אני מצפה לתינוק הזה.
"את אינך בהריון. מה שהשפיע על התוצאה זו ציסטה קטנה שנמצאת
בצוואר הרחם שלך וגרמה לשתן להראות כאילו את בהריון".
"מה???" שאלתי המומה.
"ציסטה זה סוג גידול אך לא צריכה להיות כל סיבה לדאגה, במקרה
שלך נוכל לתת לך כדורים שיצמקו אותה לרמה אפסית. אני באמת
מצטער".
ניסיתי לחייך אך לא הצלחתי.
"ומה עם התינוק שלי?" שאלתי בתמימות, לא מצליחה לעכל את דברי
הרופא.
"אין לך תינוק", אמר, "אבל בעתיד לא צריכה להיות לך שום בעיה
להיכנס להריון".
אין לי תינוק.
רצתי לעבר דורון בעיניים אדומות ונפוחות, הדמעות התחילו לרדת
עוד בחדר הרופא כשדברי הנחמה שלו לא עבדו.
אין לי תינוק.
חיבקתי אותו חזק-חזק ולא רציתי להרפות. הצמדתי אותו אלי הכי
קרוב שאפשר, כמה שיותר קרוב אלי.
"אין לי תינוק" לחשתי באוזנו "אין לי תינוק".
דורון רק חיבק אותי ובכה יחד איתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חרבן בשקט, חרבן
בנחת, ודמיין
שבריטני מתחת!







מ"מעריץ"!


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 22:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ירדן לוי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה