עינב                         מאת רון
עינב היה בן 34 ו- ארבעה ימים לפני האירוע הזה, שלבטח ישפיע
עליו לעוד שנים ארוכות, "כל עוד אני בעל תואר אביר ויש לי סוס,
חרב, ומגני גוף מברזל אף אחד לא יכול לעשות לי כלום" חשב
לעצמו. הוא מזג לעצמו קפה לכוס הברזל שהוא מחזיק בתיקו במקום
מיוחד של כבוד.
היה זה ביוני של שנת 1519 בקיץ האנגלי הנעים ועינב היה הולך עם
סוסו בשדות החיטה הפרוסים כשלפתע הוא פגש יושבת בצד הדרך עצובה
ומיותרת את 'רגש האשמה', "מה את עושה?" הוא שאל אותה, "יושבת
וחושבת על למה הייתי צריכה לעזוב אותו ואני מרגישה כל כך
אשמה". אמרה והפנתה שוב את מבטה מושפלת לעבר הקרקע. עינב שהיה
ג'נטלמן אנגלי מיסודו ירד מסוסו והגיש לה יין שקנה קודם בעיר,
"קחי קצת מזה ותישכחי הכל" , אמר והגיש את היין. רגש האשמה
שהיתה אמנם קצת מתוסכלת חייכה חיוך ביישני ואמרה "תודה לך אבל
אני לא מעונינת להשתכר כך סתם באמצע השדה" . עינב הרגיש שעשה
את שלו ופנה להחזיר את הבקבוק לתיק העור שלו וללכת, אך לפתע,
דהרת סוסים הסיתה את מבטם והם הבחינו מרחוק בשני סוסים דוהרים
ועליהם שני דמויות שהם לא הכירו עד שלא התקרבו יותר ויותר, היו
אלה שני אנשי ועד הכפר: קראו להם אחריות גדולה, שנשא עליו את
כל קשיי הקיום וחברו הטוב "כמה יש" שתפקידו היה עשיית חשבונות
ועריכת טבלאות. עינב שהיה נחשב לאיש בעל השפעה מצד אחד אך
מפשוטי העדה באופיו מצד שני , בירך את הבאים לשלום וקד להם
קידה. הפגישה של ארבעתם הייתה יכולה להיות עוד אירוע קטנטן
בדפי ההיסטוריה אם לא היה מתרחש בדיוק באותו רגע האירוע עליו
באתי לספר לכם היום.
דהרת הסוסים והאבק הרב שהביאו עמם "כמה יש" וחברו הטוב אחריות
גדולה גרמו לעינב ולרגשי אשמה לנשום אבק ולהשתעל, הם נעצרו
בדהרה לידם וביקשו מהם תכף ומיד לחזור לכפר ולהיכנס לבתים.
"בעקבותינו באים צבא שלם שנחוש לשסף את גרוננו ולאנוס את
נשותינו ומי יודע עם הם לא ישליכו את חרבם עלינו".
רגשי האשמה שגם כך היתה מדוכדכת החלה בוכה ואמרה שעכשיו היא
יודעת שהכל קרא בגלל שהיא עזבה את הדוכס ג'וני דה לרנר השלישי
ועכשיו הוא נוקם את נקמתו בכפר שממנו באתי, ואליו אחזור. עינב
הבין מיד שכל האחריות מוטלת על כתפיו ושאל את אחריות גדולה
וחברו הטוב כמה יש את השאלה המתבקשת באירוע מסוג זה:"אז מה אתם
עושים?" אחריות גדולה אמר שהם הולכים לארגן את אנשי הכפר
לפעולת מגננה ועליו לעכב את הצבא הדוהר לעברם. הוא פנה לכמה יש
ושאל אותו כמה כמה . כמה יש ענה שהם חמישים פרשים ומאה אנשי
חיל רגלים. עינב עשה חישוב והבין שלבד הוא לא יצליח לנצח אותם,
למזלו הגיע לשם האיש שיותר מאוחר רק נבין שהוא זה שהכריע את
הקרב ואפילו ללא כל מאמץ זה הוא האיש שדפי ההיסטוריה ירשמו
כמספר אחד בהצלת חיי אדם. קראו לו נס גדול. הוא הגיע רכוב על
סוס עם עגלה, בעגלה היה לו חומר נפץ, וכמה תותחים.
הוא עצר את העגלה וביחד בפעולה משולבת הם הכינו את התותחים
לפעולה: כמה יש עשה את חישובי הכמות של חומר הנפץ, נס גדול דאג
להרכבת הציוד ואחריות גודלה מדד והציב מוטות לכיוון התותחים.
עינב קיבל את התפקיד שיותר מאוחר היה מוטל בספק וכמעט גרם
לויכוח ציבורי גדול ממדים. הוא היה אחראי לא  פחות ולא יותר
לצעוק את המלה אש בכל פעם שאחריות גדולה הכין פצצה.
רגע האמת לא איחר לבוא הפצצות עפו על צבא הרשע שבא מולם ולא
מעט הרוגים בצד שלהם גרם להם לסגת.. השמחה הייתה גדולה בצד של
עינב. נס גדול חיבק את עינב ואמר לו שהיה מעוניין להיפגש אתו
בבר הערב.רגשות אשמה הרגישה עכשיו עוד יותר אשמה ואחריות כבדה
ממש יצא מגדרו והזמין את כל הנוכחים לארוחה במסבאה על חשבונו.
באותו לילה הם אכלו טוב ושתו לשוכרה, עינב הלך לבית הבושת
המקומי וקיבל אישה בחינם על פועלו, אחריות גדולה לא שתה אבל
לפחות אכל טוב מתבשילי השף. כמה יש עסק בחישובים של כמות אבקת
השריפה שהתבזבזה בקרב. והתפנה למעט זמן כדי לחגוג את האירוע
ורגשי אשמה החליטה לחזור לדה לרנר רגע לפני שתתחרט ונס גדול
שתה כל כך הרבה שהוא לא הפסיק לעשות קסמים כל הערב, הוא הוציא
שפנים מכובעי האנשים, ריחף באוויר והקיא ביצים שלמות מפיו.
העיירה שמחה והודתה להם, עינב הרגיש טוב אחרי שעה בבית הבושת
והלך לישון. ואני , אני חזרתי לנגריה לגמור את השולחן שעינב
הזמין ממני לפני שבוע.