וייסקופף בא אלי בבית העלמין.
ישבתי בצוהרי יום חורף על הספסל הקבוע שלי והוא בא מהבן שלו
שנפל במלחמת יום כיפורים' ואולי מאשתו. זה לא שלא הכרתי אותו,
כבר שמעתי אותו נואם באירועים מקומיים וארציים אבל אף פעם לא
יצא לי לשוחח אתו אחד על אחד.
הזמנתי אותו לשבת לצדי והוא היה קצת נבוך אפילו שהוא יזם את
מהלך ההתקרבות המפתיע וגם היה כלי רציני בעולם הזה בעוד שאני
דשדשתי בתחתית ליגה זין.
מייד הוא אמר לי: קובל'ה נשאר לי רק יום אחד לחיות ואני רוצה
להספיק ולהתנצל בפני סבא שלך על משפט השדה שערכתי לו בשנת
חמישים ושמונה.
הוא ביקש ממני סיגריה אפילו שהפסיק לעשן לפני מאתיים שנה. אני
מניח שכבר בשליחות הדיפלומטית הראשונה שלו בפאריז.
הוא הדהים אותי הקשיש הזה עם היום האחד שנשאר לו לחיות וגם
עם ההתנצלות הפתאומית.
נחמד לשמוע שהתרככת עם השנים, אמרתי.
זה לא שהתרככתי, הוא השיב, כמו שנוכחתי לדעת שסבא שלך לא לגמרי
טעה.
אתה סגור על זה?
מספיק בשביל להתנצל.
אז לך להגיד לו את זה,אמרתי, הוא ישמח מאד. כולנו אוהבים להיות
צודקים, וסבא שלי במיוחד.
הוא השתעל, כבר לא היה רגיל לסיגריות.
תפגיש בינינו, הוא ממש התחנן והביט בפעם האלף בשעון. וכדאי
שתזדרז לפני שהוא נכנס לשנת הצהרים שלו. אחכה לו כאן על הספסל
כי אני לא יכול ליפול עליו סתם כך אחרי יותר מארבעים שנות
ברוגז.
אז מה, הארץ בכל זאת שטוחה? ניסיתי.
לא, הארץ שאנחנו חווים היא כדורית, בזה לפחות אני בטוח. אבל מה
זה משנה, ממילא כל העולם שלנו הוא מראית עין ויש יותר מאמת
אחת.
עדיין לא ירדתי לסוף דעתו.
אמרתי לו לוייסקופף: טוב אז איפה סבא שלי כן צדק?
סבא שלך טען שצמד הקולונלים, וסאנדו, ואנוכי וזיטה אשתי זכרה
לברכה, כולנו הגענו לכאן מעולמות אחרים. פינטז שהגענו מיבשת
אטלנטיס שנמצאת בקצה העולם השטוח שלו. הוא טעה בקשר לאטלנטיס
ולזיטה, אבל הוא צדק בקשר אלי ואל הקולונלים ואל סאנדו. במובן
מסוים אנחנו באנו ממקום אחר.
ואוו, פלטתי, אפילו שלא הבנתי שום דבר.
השיער של וייסקופף היה לבן וחלק, מקור לגאווה, אפילו ברוח
החזקה של בית הקברות הוא התבד'ר בחן כמו שדה של עשב רך. היה לו
מראה של כוכב קולנוע מזדקן. מישהו שיגלם תפקידים מכובדים מתוך
מבחר הדמויות השייכות למאיון העליון. השיער המשובח הזה היה
משהו גנטי ללא ספק, מן הסתם גם הסבא של הסבא שלו התהדר בו בעת
שהקיסר פרנץ יוזף ציווה על נתיניו לאמץ להם שמות משפחה. בגלל
זה קראו לו וייסקופף, והפוץ הקפיד שיכתבו את השם שלו עם שני פ.
התוספת הקטנה הוסיפה לו נופך אריסטוקרי.
אז מה, אמרתי, מחר אתה מתכוון לקפוץ מהמגדל או שצמד הקולונלים
שלנו הולכים לחסל אותך עם האקדח הענתיקה שלהם?
אין לי מושג איך זה יבוא לי, הוא הודה, מישהו כבר יסדר לי מוות
הולם. מה שבטוח זה שמחר קצת אחרי אמצע היום, בעוד עשרים ושתיים
שעות מוציאים אותי מהמשחק. הבטחה של הזאב האדום. הוא הסתכל שוב
בשעון לוודא כמה נשאר לו, אבל עדיין התנהל בנחת, בלי לחץ
מיוחד.
עלו עליך? ניסיתי לזרום עם הרעיון שלו. עוד מישהו חוץ מסבא
גילה שאתה חיזר?
הוא צחק משוחרר לגמרי בצחוק כבד של זקנים אפילו שכבר היה על
הקנטים ולא היו לו יותר מדי סיבות לשמוח.
אני גיליתי את זה על עצמי, אמר, והמצב הקיומי המוזר הזה התבהר
לי לחלוטין בשנה האחרונה. אחרי שזיטה נפטרה הבנתי שאני שונה.
רק סבא שלי התותח הבחין שאתה שונה?
רק סבא שלך היה מספיק פנטזיונר להגות מחשבה קיצונית שכזו. וגם
מספיק חצוף להתעקש אליה.
יחי סבא! קראתי, אפילו שלא אכפת לי ממריבה עבשה של צמד ישישים,
ובכל זאת נעים לדעת שסבא לא סתם זין את המוח עם האטלנטים שלו.
וייסקופף אמר: אני מרשה לעצמי לגלות לך את האמת בעיקר מפני
שאתה האדם היחיד שאני מכיר שגם מסוגל לתפוס את מה שאני עומד
לספר עכשיו, ובו בזמן גם בעל מוניטין כל כך גרוע שאף אחד לא
ישים לב לאמת שלו.
והוא צדק הממזר הזקן. הוא עצמו כל החיים דיבר שטויות וכולם
מחאו לו כפיים, ואילו אני יכול להיות צודק כל הזמן במאה אחוז
ואף אחד לא יזרוק עלי זין.
אז מי מוציא אותך מהמשחק? שאלתי.
המפעיל שלי.
הק.ג.ב., ניחשתי. ולא תגידו שיריתי סתם, בכל זאת הוא היה
קומוניסט שרוף עד שברית המועצות התפרקה.
הוא עשה תנועת ביטול עם היד ואמר: הוא לא מישהו מהעולם הזה.
העולם ששנינו מכירים לא שווה התייחסות רצינית, הכל בו רק מראית
עין.
מה זאת אומרת? עכשיו הבנתי אותו עוד פחות מאשר ברגעים בהם הרצה
על הדיכוטומיה של האקסטנציאליזם הפוסטקומוניסטי.
שמע קובל'ה הוא הפציץ אותי עם האמת שלו - אתה ואני וכל השישה
מיליארד האחרים כולנו סתם דמויות וירטואליות במשחק מחשב.
פיונים חסרי ערך שאנשים אמיתיים יצרו להנאתם.
אתה מתכוון שכמו שאנחנו בוראים דמויות וסביבה במחשב שלנו ככה
מישהו יצר אותנו עבור המחשב שלו?
ידעתי שתבין, אמר, לי עצמי לקח הרבה יותר זמן לתפוס את
האפשרות הזו בגלל שמעולם לא השתעשעתי במשחקי מחשב.
הכנסתי לו שטוזה ברגל, לא מכה חזקה, בהתחשב בגילו.
הרגשת? שאלתי.
בוודאי, הוא נשאר קשוח, אני מתוכנת להגיב על כאב. קח בחשבון
שאנחנו מעוצבים עד הפרט האחרון ודומים במאה אחוז לאנשים
האמיתיים, אותם אנשים שמפעילים אותנו.
אמרתי לו: זה קצת משפיל, מה שאתה מספר לי, אבל באופן כללי לא
אכפת לי להיות וירטואלי כל עוד אני מרגיש ופועל בדיוק כמו אדם
אמיתי.
תגיד וייסקופף איפה הם יושבים האמיתיים האלה? שאלתי,
בלוס-אנג'לס, על הירח?
בעולם האמיתי, הוא אמר. פרושים על פני כדור הארץ האמיתי שלהם.
ואילו אנחנו חיים רק בהזיות שלנו ועל פני צגי המחשב שלהם.
העניין התחיל להתבהר וזה הריח לא טוב. איך נראה העולם האמיתי?
שאלתי.
בעיקרון בדיוק כמו זה שאתה מכיר, אבל יש כמה הבדלים. בעולם
האמיתי כבר הגיעו לשנת 2184.
הם פתחו במשחק שלנו לפני 135 שנים ובראו על המחשב את העולם
שהיה כאן בשנת 1867 על כל פרטיו ודקדוקיו, כולל אנשים חיות טבע
ומה שלא תרצה.
מדהים, אמרתי, צריך בשביל זה מחשבים חזקים מאד.
כמובן, הוא אמר, אם נדמה את יכולת המחשב הכי חזק שאנחנו מכירים
לכוס מים, אז המחשב בעולם האמיתי רחב כמו האוקיינוסים כולם.
בכל זאת יש כאן הרבה עבודה לעשות, אמרתי.
זמן לא חסר שם, הוא אמר. הם משיגים את צורכיהם כל כך בקלות שרק
מועטים עובדים וגם הם לא מתאמצים יותר מדי.
אז איך אתה יותר אמיתי ממני? שאלתי, בכל זאת גם אתה
והקולונלים וסאנדו כולכם נולדתם אחרי שהמשחק כבר התחיל.
כמובן, הוא אמר. הם צילמו את המצב המדויק ששרר ביום הראשון של
שנת 1867 והטביעו אותו במשחק עם שינויים מזעריים.
משחק המחשב הזה שאנחנו לוקחים בו חלק נקרא "עולמות מוחמצים."
הם לא חסכו בפרטים ולכל העתק וירטואלי של זכר שהיה קיים באותה
שנה הם הדביקו מיליארד תאי זרע וירטואלים בעלי שוני גנטי בדיוק
כמו במציאות שלהם.
רגע אחד, ניסיתי עדיין לתפוס אותו בכשל לוגי, מאיפה היו להם את
כל הפרטים על האנשים העתיקים ההם?
אספו נשמות וליקטו DNA, הוא אמר, באופנים שלא היו עולים בדעתך.
המפעיל שלי טוען שהם דייקו במאה אחוז, לא החסירו אף אדם
מהרשימה.
אז יש נשמות בעולם האמיתי, הסקתי. וזו הייתה יכולה להיות בשורה
טובה לדעת ששיבולת שלי נמצאת בסביבה לולא הכל היה בכאילו.
הנשמות מסתובבות חופשי, הוא אמר, וקל מאד לתקשר איתן כשמשתמשים
בתדר הנכון.
הוא סיפר לי שבתחילה זה לא היה משחק של ממש. איש לא התערב במה
שקורה והאנשים האמיתיים התלהבו מעצם השחזור והמעקב אחרי החיים
של פעם, אבל יותר מאוחר הם הבחינו שהעולם שבראו יותר מדי דומה
לעולמם האמיתי. הם חשקו בסימולציות על האפשרויות של ההתפתחות
ההיסטורית שלהם, כך ששלוש שנים יותר מאוחר, כשהעולם הוירטואלי
שלנו הגיע לשנת 1870, מנהלת המשחק ערכה ניסוי קטן והפכה את
"עולמוות מחומצים" לקרב אמיתי שמתנהל בין שני שחקנים. הם רשאים
להתערב גנטית, לא יותר מדי, פעם בשנה בלבד הם יכולים לבחור
בזרעון ובביצית של אחד הזוגות החיים בעולם שלנו ולהביא תינוק
מנצח לעולם שלנו. התפקיד של שחקן אחד הוא לקלקל את איכות החיים
בעולם ושל השני לשפר.
וייסקופף אמר: המפעיל שלי שמכנה עצמו "זאב אדום" הוא האיש הרע
שמנסה לדפוק את העולם שלנו. בהתחלה הוא פקשש והכניס למשחק
תינוקות שגדלו להיות דמויות אזוטריות, ההצלחה הראשונה שלו
הייתה עם סטאלין
ב1879 ועשר שנים מאוחר יותר הוא שלף ג'וקר אמיתי - היטלר.
יריבו "המלאך" פתח עם לנין המשיך עם אנשים כמו צ'רצ'יל
ג'בוטינסקי טרוצקי רוזוולט וטרומן. ולא רק הם גם אנשי רוח
ואומנים, אלביס למשל.
אבל המהלך הכי מדובר שלו היה כשניגש אל השושלת הפרטית שלו ויצר
מתוך המאגר הגנטי של סב סבו - אביגדור גרין - את דוד
בן-גוריון.
העימות ביניהם התחמם והחל לעורר עניין עם פרוץ המהפכה הרוסית
ומלחמת העולם הראשונה, אבל ניצוצות של ממש התחילו לעלות החל
משנת 1939, ובמיוחד בקטע המדהים של השלכת פצצות האטום על יפן,
מה שהפך את המשחק שלנו לפצצת ריטינג בעולם האמיתי.
ואיפה אתה כאן בכל הסיפור?
אני אחת התשובות הערמומיות של "זאב אדום" , גילה לי וייסקופף,
וכך גם צמד הקולונלים וסאנדו.
אז אתם עם הרעים, אמרתי, ומשום מה זה גרם לי סיפוק.
כך מסתבר, אמר וייסקופף. הערכתי אותו על שלא ניסה ליפות ויחד
עם זאת הרגשתי שעוד מעט הוא פורץ לי בבכי.
כל מה שהאמנתי בו שווה לתחת, הוא אמר בסגנון שלא התאים לו.
הייתי גייס חמישי. בגלל זה לא אכפת לי שמוציאים אותי מהמשחק.
ההפך, דרשתי את זה מזאב אדום והוא הסכים. ממילא הוא הפסיק
לבנות עלי. עכשיו הוא הולך על סדאם ובן-לאדן.
הוא הפסיק להיות אלגנטי, מה, אמרתי.
אף פעם הוא לא היה, אמר וייסקופף. מאז ומעולם שיחק מלוכלך אבל
תמיד הקפיד לשחק לפי החוקה של מנהלת המשחק. אתמול הוא גילה לי
הכל
רגע אחד, עדיין לא הבנתי את השיטה. הבנתי שהוא זרק אותך עם
לידתך אל המים הקרים ומאז אתה שוחה לבד.
לא בדיוק, אמר וייסקופף, הוא רשאי להתערב פה ושם אבל בדרך
עדינה מאד. מותר לו להיכנס אלי בחלום.
בחלום? התפלאתי, חלומות שווים לתחת, הם לא משפיעים על המציאות
כלל.
מה אתה יודע? אמר וייסקופף, החלומות שלנו זה המצאה שלהם הם לא
קיימים בעולם האמיתי.
קשקוש, אמרתי, לפני כמה דקות הסברת לי שהם העתיקו עבורנו את
העולם ששרר לפני 135 שנה במדויק, וידוע שהאנשים של פעם חלמו -
פרעה חלם, ויעקב אבינו, והרבה אחרים.
בשביל זה הזכרתי שהיו שינויים קטנים, הוא השיב.
אי אפשר על וייסקופף.
הוא הוסיף: התנ"ך שלנו שונה קצת מהמקור, בדיוק בדברים האלה. הם
זרעו חלומות במסמכים היסטוריים.
אז איך זה, השתוממתי, בעולם האמיתי לא חולמים?
אף אחד! הוא היה סגור על זה. לא אדם ולא חיה. מעבירים את הלילה
בשינה נטולת חלומות.
החלומות קיימים רק בעולם הוירטואלי שלנו ותפקידם לאפשר להם
לעקוב אחרינו למקרה שהחמיצו איזה פרט.
מה שהם עושים במוח שלנו כשאנחנו ישנים זה להריץ עליו סרטים
לפנים ולאחור.
אז במה אתה ובן גוריון והקולונלים שונים מאתנו ? שאלתי אותו,
רק כי בחרו אותך מתוך מיליארד זרעונים?
לא רק. השיב בלא מעט חשיבות. אנחנו נקראים במשחק הזה "בעלי
החזון." לחלומות שלי יש יותר תוקף מלחלומות של אנשים רגילים.
הם יותר ברורים וחזקים. זו העת בה הזאב האדום נוטע בי את
הרעיונות שלו.
וזה חוקי? הייתי חייב לדעת.
חוקי במאה אחוז, אמר. אבל יש דיבורים בעולם האמיתי שהמשחק שלנו
הפך פרוע מדי ואיבד כל ערך. לאחרונה התקבלו במנהלת המשחק הרבה
פניות מאנשים שדורשים להפסיק אותו.
עכשיו כבר נבהלתי באמת, מה זאת אומרת להפסיק? מה יעשו אתנו.
אני לא ממש יודע, אמר וייסקופף ומשך בכתפיו.
התרגזתי. פתאום כשזה ממש חשוב הוא לא יודע.
הזאב האדום לא מספר לך הכל, הקנטתי אותו, הוא לא לגמרי סומך
עליך.
הוא דווקא מחבב אותי, אמר וייסקופף, אפילו שבדרכי אכזבתי אותו
פה ושם.
ראיתי שזה חשוב לו הגם שלפני עשר דקות אמר שאין כל ערך לעולם
שלנו. בכל זאת הוא רצה לצאת מהעולם הוירטואלי שלנו בצורה
מסודרת ושיחשבו עליו רק טובות.
הזאב האדום גילה לי יותר פרטים ממה שסיפר לבעלי החזון האחרים
שלו.
דרך החלום? שאלתי.
כן דרך החלום, הודה. וברור היה לו שאף אחד בעולם שלנו לא מייחס
יותר מדי משקל לדברים שהגיעו דרך חלום.
בסוף הוא נשבר ואמר לי: אני מעריך שבסוף הם יחליטו לפוצץ את
המשחק שלנו. הם יקשרו ל"מלאך" את הידיים ויאפשרו ל"זאב האדום"
לתת לו מט. ומבחינתם רצוי שזה יסתיים עם הרבה פצצות גרעיניות
כי קיימת אצלם התלהבות לא קטנה מההמצאה המקורית של השחקנים
הוירטואלים. ובכלל סוף שכזה יהווה אצלם קלף חזק בוויכוח על
הגבלות גנטיות.
מה זאת אומרת יחליטו לפוצץ ? התרעמתי, מה יהיה אתנו?
מה יהיה? מה שיהיה קובל'ה זה שאתה כאילו תרגיש שאתה כאילו חוטף
פצצה אטומית על הראש, וכך גם כל שאר האנשים הוירטואליים וכל
החיות הוירטואליות, ואז אחרי חודש חודשיים כשהעניין שלהם בכדור
הארץ שלנו יתפוגג, הם יחשיכו את המסך ואחרוני הניצולים
יתפוגגו.
תגיד, אמרתי לו, למה אתה תמיד שורק את המנגינה המטופשת הזאת -
"בן גוריון רוקד בלט, אחריו משה שרת" ?
הוא חייך בביישנות: זו המנגינה שמלווה את המשחק שלנו, אתה יודע
איך זה עם מנגינות של משחקים, עובדות נון-סטוף, מעסות לך את
המוח.
בזמן שאני חולם היא מזדמזמת ברקע. גם כשאני ער הזאב האדום
מזמזם אותה בתוכי להזכיר לי את החזון ששתל בי בלילה.
אז יש לי עוד שאלה, לא ויתרתי לו, כי פעם ראשונה ואחרונה
שקליבר בין לאומי כמו וייסקופף פתוח לתכנית של שאלות אישיות.
תגיד וייסקופף, איך זה שלמרות שמרבית המנגינות שהפקת היו פשוט
מזעזעות האנשים המשיכו ללכת אחרי החליל שלך?
מסתבר שהאנשים יותר מאשר הם צריכים דרך נכונה הם צריכים דרך
ברורה, אמר וייסקופף, אני נתתי להם דרך ברורה, אפשרות בינארית,
או - או.
בהתחשב בכך שגם אתה בן-אדם תיקני, מי חילל עבורך?
אני הלכתי אחרי החליל של בן גוריון, אמר. עד שנפטר. אחר כך
החיים נהיו קשים.
ובן גוריון?
הוא היה האדם הבודד ביותר במדינה. גם בגין. בגלל זה שניהם
התקפדו עמוק עמוק בבתים שלהם.
אולי יש קצת נחמה בידיעה שאנחנו וירטואלים, אמרתי לו.
אני מתקשה למצוא, אמר.
חשבתי שאולי מות אשתך והנפילה של הבן שלך פחות כואבות, העזתי
להגיד לו, אתה יודע, בכל זאת אלו היו מיתות וירטואליות.
כואב אותו דבר, אמר, ופתאום עמדו לו דמעות בעיניים, אפילו
שקודם כשבא אלי הוא היה יבש לחלוטין.
הוא דרס את הסיגריה על הדשא שתחת הספסל שלי, כבר לא היה אכפת
לו מהניקיון של הארץ הוירטואלית שלנו.
קמתי והלכתי להביא את סבא שלי לבית הקברות.
אמרתי לוייסקופף: אנחנו נהיה כאן בעוד חצי שעה גג. אל תברח
לנו.
ותזכור שהזקן שלי לא יבוא עד לכאן בשביל לקבל התנצלות רפויה.
הוא ירצה התנצלות גורפת, ושתגיד לו שאפשרי שהארץ שטוחה, כי אתה
לא באמת יודע איך בנויה הארץ בעולם האמיתי.
גורפת, גורפת, הבטיח וייסקופף, אני חייב לעשות משהו טוב בעולם
הוירטואלי הזה לפני שאני מסתלק.
אבל למרות מה שאמר ראיתי שעם כל הרצון הטוב שלו זה הולך להיות
קשה.
שאלתי אותו: תגיד וייסקופף צמד הקולונלים שלנו יודעים שהם
במשחק?
אני לא חושב, הוא אמר, הם ארציים מדי, וגם חסרי רגישות ויכולת
אבחנה.
כשחזרתי עם סבא כעבור שעה בערך מצאנו את וייסקופף מת על הספסל.
השיער שלו היה עשוי פיקס, כאילו מישהו בא לסרק אותו. היה שם
ריח של שקדים מרים וסבא קבע שזה ציאניד, והוא לא התפלא שהיה לו
את זה כי כל המרגלים הרוסיים מחזיקים קפסולות כאלה בין
השיניים.
אמרתי לסבא: הוא לא באמת מת.
סבא שלי נקש על וייסקופף עם המקל. הוא מת. מאד מת. אם הוא היה
חי תהיה בטוח שהוא היה שורק עכשיו את "בן גוריון רוקד בלט."
הוא לא מת, כפי שאף פעם לא חי, אמרתי. הכל היא בכאילו.
סבא הסתכל עלי באלכסון מתחת כובע המצחיה הספורטיבי שלו.
אני בטוח שהוא חי כהוגן הפסקוניאק, חי ועוד איך, עם אשה
יפהפייה ומסיבות של קוויאר בפאריז. אותנו, צבא העמלים, הוא
החזיק קצר. דרש שנהדק חגורות.
אמרתי לסבא: הוא לא לגמרי אשם, מישהו ניהל אותו ככה.
פתאום הוא לא אשם, רטן סבא. למה הבאת אותי לכאן קובל'ה, הבטחת
לי שהמנוול רוצה להתנצל.
הראתי לו שוייסקופף חרט על הספסל שלי את המילה "מצטער."
התחמקות פחדנית, קבע סבא. בחיים הוא לא היה מתנצל. מיהר לבלוע
את הגלולה לפני שאני אוכל להגיד לו מה דעתי עליו. אני לא מאמין
שפתאום, משום מקום, הוא השתכנע שהארץ שטוחה.
לא אמרתי שטוחה סבא, הערתי לו, אמרתי שוויסקופף מסכים שלא חשוב
איזה צורה יש לארץ, כי ממילא היא וירטואלית, ובגלל זה הוא
מצטער על משפט השדה שערך לך בשנת 1958.
חייגתי לצמד הקולונלים שיבואו לקחת אותו.
סבא אמר: אם הייתי יותק צעיר הייתי חופר לו עכשיו את הקבר.
בשביל מה לטלטל אותו הלוך וחזור.
אמרתי לו: יקברו אותו רק ביום ראשון. יהיה מפוצץ פה מאנשים של
משרד החוץ וחברי כנסת. בלאגאן גדול.
סבא הבחין באופנוע של הקולנלים מעלה אבק. הוא ירק על שיחי
הנענע שלצד הגדר: עוד שני חארות. מוג'יקים מחורבנים. תגיד
קובל'ה, גם הם אנשים וירטואלים ומישהו מהשמיים מנהל אותם?
גם הם, אמרתי.
גם בתור וירטואלים הם עדיין צמד של קקות.
הוא שאל אותי: גם אותי ואותך מישהו מנהל?
אותנו לא, אמרתי.
אז זה שאני מאחל להם שימותו מהר וביסורים זה אורגינל, משהו שבא
לי ישר מהקרביים.
הוא חייך בסיפוק. לא היה סיכוי שיתפייס עם מישהו מהם ביום של
הפצצה.
הקולונלים הגיעו לבית העלמין מעלים טונות של אבק מטעם האופנוע
הענתיקה שלהם. הם הריחו את השקדים המרים אפילו שחשבתי שהאפים
הזקנים שלהם כבר לא מבדילים בין סתם ביוב לריח ורדים.
מה אתם חושבים? שאלתי אותם, למה הוא עשה את זה?
כי הוא הפסיק להביא תועלת. אכזב את שולחיו.
לרגע היה לי נדמה שהם חושבים בכיוון של סבא.
איזה שולחיו? עשיתי את עצמי מחוץ לעינינים, מי בכלל שלח אותו?
מישהו שאתה לא מכיר קובל'ה. מישהו מופרע מעולמות אחרים.
הם קשרו אותו בישיבה בתוך הסירה של האופנוע. שמענו אותם
אומרים: "הוא לפחות עוד יזכה לקבורה."
כשהתרחקו הרוח נשבה בשערותיו של וייסקופף והוא קיפץ על
המהמורות ועשה עם הראש תנועות הסכמה. מין הסכמה טוטאלית שכזו.
סבא אמר: תסעו לאט ממזרים, הוא עוד עלול להתעורר.
אחר כך שאל אותי: מה זאת אומרת "הוא לפחות עוד יזכה לקבורה."
לא יודע, אמרתי לו, אתה יודע איך הם הקולונלים, טיפוסים
דיסקרטיים. דיסקרטיים עד הסוף.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.