"השמיים (לא מעצבן שתמיד מתחילים מהשמיים?) כחלחלים. פרוסים
במין צבע תכלת עם גוון לבן בתוכם, גוון כזה שמשווה להם ארשת
רגועה, אדישה, טרוטה. אין עננים בשמיים, הם חלקים כמו מפה לבנה
צחה על שולחן יום שישי. (עצים במקום השני...) אני רואה כמה
צמרות עצים, חלקם יבשים ומתים, חלקם פשוט נאיבים. כמה ציפורים
(כמובן-הציפורים!) מתעופפות להן בחוסר הכרה של המצב (הרי הוא
מושלם לא?), מסתובבות בשמיים הכחולים בעיוורון מוחלט. כמובן
שרואים כמה ראשי מפעלים ומכונות (צריך קצת מציאות, בכל זאת),
אבל הם לא הורסים לחלוטין את התמונה הוורודה להפליא שנחשפת
לנגד עיני הסחוטות. מבעד לאויביו בנפש של האוזון ידידנו
הבניינים הגבוהים, מבעד לערימות הבטון הטכנולוגיות הרסניות
הללו, ניצבים להם בדומיה מוחלטת, הרים (כן! הרים), גבעות, שדות
רחבי ידיים. שדות ירוקים (ברור, שדות לא ירוקים הם לא שדות
נכון?).
גם עכשיו בסתיו נשארו קצת פרחים לטיהור האויר. פרחים המאויימים
להיבלע בתוך אדמה בוצית חורפית. מרגישים אותו, את הסתיו הזה,
הסתיו הזה שמקרר אנשים. (עכשיו הגיע תורה של העונה הנוכחית: )
מרגישים אותו מטייל עם הרוח ידידתו המקפיאה שהוא מביא איתו
אחרי הקיץ החם, מתעופף איתה, מאפשר לה לסחוב אותו איתה אל מתחת
לעצים, מפיל עלים תשושים וזהובים על הקרקע. העלים על העצים
מכתימים ומסמיקים לכבוד הסתיו. זה קצת מוזר שהסתיו הזה, זה
שממיט חרפה על הפריחה, זה שמשבית כל ניצן או זרע שעתידו לפרוח,
זה שמאפיר את השמיים ומוריד גשמים ראשונים על הרחובות, גשמים
שלא מצמיחים פרחים אלא משקיעים אותם לתוך האדמה "שייחכו
לאביב", הוא אומר במין טון אינפנטילי זעוף. "זה לא התפקיד
שלי".  זה לא קצת מוזר שדווקא בתקופה הזו של השנה העלים עוטים
מין צבע חיי שכזה? צבע כתום. כתום ואדום וצהוב וזהוב. כולם
צבעים שמחים. איך הוא מרשה לעצמו להרוג את הפרחים ולצבוע בכתום
את העלים?! תמוה קצת. השמש, במלוא הדרה (טוב, לא במלוא הדרה.
כבר הזכרנו שהגיע הסתיו?), תיקון: לשמש יש גוון חיוור במקצת,
אך היא ממשיכה לזרוח- היא חייבת. בהרגשת נמנום שכזאת, חושבת
"הייתי צריכה להמשיך לישון" (למרות שהיא אף פעם לא ישנה, יותר
נחמד (וקיצ'י!) לחשוב שהיא מתעוררת במיוחד בשבילנו..), עושה
לנו טובה וקמה לשלוט בממלכתה- ממלכת האור (כן, גם בסתיו).
בפנים זעופות היא קמה, מתמתחת ומתמקמת לה במרכז שמיים. וככה
יושבת לה בהתרסה שמש ממורמרת- חצי זורחת (כמובן בהרס מוחלט של
קיצ'יות מבורכת), משייפת ציפורניים בשעמום.
האוויר המזוהם בקביעות שלנו נקי היום. כן כן, נקי לגמרי- אולי
בגלל שעכשיו אני כותבת עליו והוא פשוט רוצה שיזכרו אותו כך.
אולי הוא רק רוצה לפייס את השמש העצבנית.
גם הדשא נקי, השבילים המעטים שהופכים את הנוף להרבה יותר
אנושי-פלשני. ה-כ-ל נקי. עוברת מכונית בתקופה של פעם ב- בכביש
הקרוב. תאונות דרכים? מי שמע על דבר כזה? התנגשויות ידידותיות?
לזה התכוונתם? אולי על חיכוכים פלרטטניים דיברתם? או שמא
ניצוצות של אהבה מכאנית מוזרה כזאת, נו מין ניצוצות ולהבות
שפורצות משתי מכוניות מזדווגות, לא מוכר לכם?
צבע אדום של אהבה שורר באויר ולא אדום מדם. עשן אחרי פורקן
יצרים משותפים לוהט עושה דרכו אל האויר. עשן של להט האהבה,
התשוקה, לא עשן מפיצוץ או שריפה. גבר ואישה (כמובן מהמינים
המנוגדים, כנהוג- בעולם קיצ'י, לא מתגרים במוסכמות), מתערטלים
בשובבות בשיחים. השתובבות תמימה. תמימה- לא אונס. הדדי
לחלוטין-אל דאגה.
וכך, אנו חיים לנו בשלווה בעולם הקיצ'י להחליא שלנו. הוי, כמה
טוב."

הערת הכותב(ת):
אני מפרה (להלן) בזאת כל אמונה שלי, מבטלת כל עיקרון עליו
מבוססות רוב המחאות שלי, ודעה. לא מוכנה שיתייחסו אליי כאל
ידלה קטנה (שכמותי), לא מתוך התיימרות להיות (מ)בוגרת, אלא
מתוך ביזוי טהור של כל שיפוט-קדם-היכרותי. גיל זה לא פקטור
לשיפוט- ואני מוחה בכל תוקף שישפטו אותי ע"פ הנתון (המצומצם)
הלא-פיירי-עד זעזוע הזה שבאמתחתי. אבל עכשיו, אני מבקשת אתכם,
קוראים מבקרים שופטים מושבעים יקרים, להתחשב בעובדה המצערת
שאני רקבסה"כ ילדה בת 14. חובבנית קטנה משועבדת לכתיבה, אז
אנא, הפנו את הערותיכן ועצותיכם למוח ולב ונפש של ילדה צעירה
ולא בשלה.
ואם אפשר, אם תרשו לי להשתיל איזה "נ.ב" קטן (כמה שאני שונאת
אותם), : אני מרגישה צורך לא ברור להתנצל על סיפור הבכורה הלא
הכי מוצלח שלי, זה הכל לעת עתה, ממחלקת הכתיבה.  רוצה להתנצל
מראש על התיימרות ילדותית-נאיבית משהו להיות "כותבת" שאימצתי
לי.

תודה.