הוא היה איש לא גבוה ומרשים בצורה נדירה. למרות שהיה מבוגר
ממני רק בתשע שנים, היה בו משהו שונה, אולי בוגר, אולי מבוגר,
אולי חלומי, אחר. יכול להיות שאלו היו העיניים העצובות
והשקועות שלו ששבו אותי, או הנשמה שבלטה תחת החולצה הרופפת,
שהקרינה טוב. העובדה שבכל מילה שהוציא מפיו היה משהו מחנך,
מילה טובה, משכה אותי בצורה דיי מפתיעה. האופטימיות הכמעט לא
מציאותית שהתקזזה עם העיניים, שכאמור שידרו מסר אחר, יכלה
לגרום לי ללכת ימים שלמים מהרהרת על החיים ועל אהבה, מפתחת
פילוסופיות ובוהה בתקרה, כל זה היה בנוסף לחיוך המאושר שהיה
פרוס על פניי, חיוך שלא הצלחתי לשחזר.
אני יכולה להמשיך ולתאר אותו ושום מילה לא תדייק בתיאור המבט
החכם והעייף שהיה לו על הפנים. הוא הקרין אהבה וצניעות וגם
ריחוק מסוים שלא הצלחתי לשבור, ריחוק שכמעט שבר אותי. אהבתי את
כל זה אצלו ועוד הרבה יותר.
לא ראיתי בו אח גדול, גם לא עוד אבא. ראיתי אותו כמו שהוא, גבר
שמחפש אהבה. המטרה של שנינו הייתה משותפת, עם זאת, הרגשתי שהוא
מחפש דרך אחרת. שלא נוח לו בשביל שאנו נמצאים והעצים המגוננים
עלינו מהרע בחוץ, עומדים לקרוס, הוא צפה את הקריסה, אך שתק.

הלכתי לאיבוד בתוך העיניים האלו שידעו הכל, עיניים שרצו לנשק
אותי והרגישו הרבה רגשות אשם עם זה. כמעט לא הרים את העיניו
מעלה כשהיה איתי. תמיד הפיל הורוד הזה עמד בפינה, לא דיברנו
עליו אבל הוא היה שם מתבונן, העובדה שהיה מבוגר ממני. שנשק לי
היה ממצמץ, כמו עומד להתעורר מהחלום שהוא נמצא בו, אך הוא לא
רוצה. ידעתי את כל זה, אך בחרתי להתעלם, כי בלבי האמנתי שאהבה
תנצח ותגבר על כל המכשולים,
אולי באמת הייתי ילדה.

לא הפסקתי לשנן לו שלגיל אין משמעות, עד שיום אחד ענה לי "אלו
מילים יפות ילדה", תחילה הייתי בהלם ששבר את השתיקה ושתקתי.
בלבי עניתי לו, אני לא ילדה, אני אישה, אפילו צרחתי. אך נתתי
לו לסיים מתוך תקווה אמיתי שיתעשת. אך הוא לא, רק אמר "לאהבה
יש גיל, קטנה שלי" ואני בכיתי לו, קראתי לו והוא יצא לי מהחיים
באותה צורה שנכנס, כמו ריח טוב של בושם שהתפשט והיה על כולי
ולפתע התנדף לי מהגוף והכי כואב מהחיים. לפני שנפרדנו, כמו
ג'נטלמן אמיתי, אמר שהוא מצטער ושאם יכול היה לבחור היה נולד
כמה שנים אחורה, אך לא הייתה לו ברירה, שנינו צחקנו על זה...

אך כשיצא בכיתי, ראיתי את העצים קורסים ומשאירים אותי ערומה
ובודדה ביער המטורף הזה של האהבה, ממבט חטוף מחלון חדרי היה
נדמה לי שגם הוא בכה.
כל יום, גם היום, כשיש לי כבר חבר חדש, לפני שאני הולכת לישון,
אני נזכרת בעיניים החומות של החבר הישן, המבוגר, המנוסה והחכם
שלי ומנסה לחשוב אם זאת הייתה באמת אהבה. יש שיגידו שכל
המחשבות האלו הן תירוץ, די פתטי, להיזכר בו, בך. באותם העיניים
שהיו מסתכלות עליי, בוחנות אותי אולי אפילו אוהבות אותי,
אז מזמן שהייתי ילדה.

עיניים שלא היו ולא יהיו לאף גבר שהכרתי. כי הוא היחיד מכולם,
למרות שקרא לי "קטנה שלי",
שעשה אותי אישה.