באותו ערב, של אמצע חופשת פסח, שנראתה משמעותית כל-כך בכיתה
י', אתם יודעים, המעבר לתיכון, ההתמודדות עם הלחץ, זה די קשה,
הלכנו עם חברים לבאולינג שנפתח בקניון החדש בהרצליה. בין
האנשים האלו היה גם אוראן. הוא לא מיוחד בשבילי, אבל הא
רלוונטי לסיפורינו. הגענו לקניון ישבנו איזה שעה סתם ככה
חבר'ה, דיברנו וירדנו לבאולינג. סיימנו סיבוב מבדר במיוחד של
0, 0 ועוד 0. עלינו למעלה ישבנו קצת בפנים ועוד קצת בחוץ. בשלב
מסוים כשכבר רצינו לסיים את הערב (השעה הייתה שתיים), חזרנו
לקניון לחפש עוד כמה חברות. תוך כדי החיפוש רצתי בכיוון ההפוך
של המדרגות הנעות והגעתי למעלה. לא יכולתי לנשום. יש לי דבר
כזה, שנקרא אסטמה במאמץ. ידעתי שהכל יהיה בסדר, שתכף זה נגמר,
אבל זה לא. הלכתי לשירותים לשטוף פנים וזה לא ממש הסתדר. לא
רציתי לעשות מכל זה סיפור גדול מדי. יצאנו החוצה, ניסינו
להחליט מה לעשות. ישבתי כשאני לא יכולה לנשום ונזכרתי בכל
הדברים הרעים בחיי. אני, הילדה שלא מפסיקה לחייך ישבה עם כמעט
דמעות בעיניים. אוראן שם לב לזה ישר. הוא בא ושאל אותי מה קרה.
אמרתי לו שהכל בסדר. הוא לא הסכים לקבל את התשובה שלי. הוא
ביקש ממני שנלך שניה הצידה. הצעתי לו שיבוא לישון אצלי, גם ככה
הורים שלי היו בחו"ל והבית שלי היה ריק. הוא הסכים. אני אמנם
הייתי צריכה לעבוד למחרת בצהרים ולו היה מבחן בהיסטוריה עוד
יומיים, אבל זה לא כזה נורא וחבל שיסע הביתה. פרשנו במהירות
מהחבורה שגם ככה לא התעניינה בנו יותר מדי, אחרי הכל שירן
הייתה שם. שירן היא כוסית חבל"ז לטעמם של נימרוד ומורן (בן).
לדעתי היא נראית טוב, זה עדיין לא סיבה לזרוק את שאר החברים
שלך כשהיא בסביבה ולהפוך לכלבלב שלה. באותו רגע התגעגעתי לדני,
חבר שלי. רציתי שהוא יחבק אותי חזק ויגיד שהוא אוהב אותי הוא
היה בבית, קרוב לוודאי שישן. הוא לא יכל לצאת אתנו באותו ערב,
דווקא כשהייתי נורא זקוקה לו. כשהיינו בבאולינג ראיתי כמה
אנשים מהשכבה הקודמת שלי. אתם יודעים לכל אחד יש את האנשים
שמורידים לו את הביטחון העצמי לבלטות, בשבילי זה היו הם.
כששכבנו במיטה: אני ואוראן לשיחת נפש הסברתי לו שזה למה הייתי
עצובה. דיברנו על זה כל- כך הרבה. אמרתי לו שהן פי מאה יפות
ממני וחתיכות ממני והם כל-כך מקסימות שכאלו, כולם אוהבים אותן.
בדיוק ההפך ממני. אוראן לא הסכים לדיבורים האלו שלי. הוא טוען
שאני נראית ממש מעולה. אוראן אמר שכולם אוהבים אותי. כולם
אומרים את זה. אני לא מרגישה כך. מפה לשם ומשם לפה התנשקנו.
נכון יש לי חבר, שנדמה לי שאני אוהבת מאוד כי כל הערב התאפקתי
לא לעשן כי לפני שבוע הבטחתי לו שהפסקתי. רק בגלל ההבטחה הזאת
לא לקחתי מסיגל סיגריה. לאוראן יש את היופי המושלם בעיניי: הוא
גבוה ממני, אבל לא יותר מדי. יש לו עיניים בהירות מעורבות
בחום, עם עומק כזה. לעיניים שלו היה אופי. ושיער כהה, לא שחור
אלא חום אבל זה לא קלקל את המושלמות (למרות שבעיניי שחור
עדיף). זה כאילו הרכבתי את  היופי המושלם והכנסתי אותו לאוראן.
והיה לו גם אופי. הוא היה מצחיק, חכם וחמוד. היה בו הכל. אז
באה נשיקה ואחריה עוד אחת וזה הפך ליותר מזה, אבל הוא הגבר
המושלם בעיניי.
                                                         

קמתי בבוקר שאחרי, קולטת מה עשינו. אתמול בערב נמרוד אמר לי
שמערכות יחסים מבוססות על אמון. המשפט הזה גרם לי לא לעשן
אתמול והוא גם שגרם לי לחייג את המספר של דני במהירות. דני ענה
לי לטלפון וכבר לא יכולתי לנשום. הקול שלו על הבוקר עשה לי
חיוך ענק על הפנים. יכול להיות שאני מפרשת את זה לא נכון אבל
אני מאמינה שזה חלק ממשמעותה של אהבה. ופתאום חשבתי עליו וכל
מה שרציתי זה שהוא יחבק אותי ויגיד שהוא סולח. יכולתי לא לספר
כלום, לא להגיד לו מה קרה, אבל זה נראה לי שטות ענקית. הלכתי
ישר לעניין. אמרתי לו שאני צריכה לספר לו משהו שהוא קרוב
לוודאי לא יאהב במיוחד, אמרתי שאני אוהבת אותו, באמת. ואז
אמרתי בישירות מדהימה: "לי ולאוראן היה קטע אתמול בלילה."
כשהוא יצא מהשוק שיאפיין כל אדם במצב שכזה הוא אמר: "אני ממש
רוצה לראות אותך, זאת לא שיחה לטלפון." הייתי בטוחה שזה הסוף
בינינו. לחשוב שרק אתמול נימרוד אמר שיהיו לנו ילדים מושלמים
כי שנינו אנשים יפים. וככה, אפילו חודש לא נתתי לזה להחזיק. לא
חבל על הילדים המושלמים?
אבל יצאתי מהבית. ידעתי שאם זה יגמר זה מגיע לי. ידעתי עוד
שעשיתי את הדבר הנכון. ידעתי שאם אתה אוהב מישהו באמת אתה לא
תוכל לחיות ולשקר לו. הייתי מייסרת את עצמי עד סוף חיי בגלל
הקטע חסר המשמעות הזה. הייתי הורסת את המערכת יחסים ביסורי
מצפון, עדיך ככה. יותר כואב כרגע, אבל יותר נקי בראש,לשנינו.
כשהגעתי למקום בו קבענו, הגינה השוממת בה נהגנו לשבת שהייתה
סגורה בעצם מכל העולם, הוא עוד לא היה שם. תוך מספר דקות הוא
הגיע, התיישב והסתכל לי בעיניים. פשוט ישב שם, במבט מאוכזב
במשך רבע שעה. לא ידעתי מה הוא הולך להגיד. כמו שהכרתי אותנו,
היה עדיף לי לשתוק ולתת לו להתחיל. והוא התחיל הוא אמר שהוא
מסתכל לי בעיניים ולא יכול לחשוב שהוא לא יראה אותן לעולם
בצורה שהוא רואה אותן עכשיו והכל בגלל איזה שטות של ילדים בני
16. הוא אמר שזה קשה לו, אבל שלא בגדתי באמון שלו, דבר שהופך
את זה לנסלח ביותר. הוא אמר שכל מה שהוא צריך לסלוח עליו זה רק
על המעידה הזאת, ולכולם יש מעידות. הוא אמר שהאמון הענק בינינו
שמחזיק אותי מלעשן, האמון הזה שגרם לי הבוקר לצלצל אליו ולספר
בשיא הכנות, זה דבר שלא היה לו בחיים, עם אף אחת ושזה משהו
שהוא לא מוכן לוותר עליו. הוא אמר שהוא אוהב אותי. אחרי זה,
כלום כבר לא נראה רלוונטי. כאילו זה שהוא עדיין אוהב אותי יכול
לתת לי את הכוח לעשות כבר הכל. ידעתי את זה. ואז הוא אמר שזה
היה ונגמר. העיקר שהאמון לא נפל ואהבה לא עברה, זה שתי אבני
הבסיס למערכת יחסים, מעבר לזה, אין הרבה על מה לדבר. הוא הסתכל
לי בעיניים ואמר שעשיתי את הדבר הנכון. כשהוא נישק אותי הייתי
בטוחה בזה. כי ידעתי שמה שהרגשתי באותו רגע, ומה שהרגשתי
כשפחדתי לאבד אותו אלו היו דברים חזקים. ידעתי שזה לא משהו
שיגמר כל-כך מהר. ובלילה עמדתי על הגג, בלי סיגריה, נפל כוכב
וביקשתי מאלוהים שיעשה שהקשר הזה ישאר לעולמים.