לא אשכח את הצריף
הקטן הגדול השקט
עם הריח הרע.
לא אשכח את הרי הנעליים
שדיברו על גדולת הזוועה.
לא אשכח איך בכו השמיים
וטפטפו על רחובות השואה.

לא אשכח את המוני המשקפיים
שהביטו בי בעניים עצובות.
לא אשכח כל כף ומזלג וצלחת
שנגנבו מידיים רעבות.
לא אשכח את הקור,
את הקור העז,
שהמחיש שרוחות המתים מסביבנו.
לא אשכח איך הרוח נשפה באוזני:
נקמי דמנו!

לא אשכח איך למשרפות בעניים הבטתי,
ולא הבנתי.
לא אשכח את הצבע הירוק של הגז,
שבתא הגזים ראיתי.
לא אשכח את המקלחות,
המוני המקלחות,
שנועדו להפחיד ולתת תקווה.
לא אשכח את השואה!

לא אשכח את קיר המוות
שגרם לליבי להתכווץ.
לא אשכח איך לא הבנתי ועודני,
את משמעות המת.
לא אשכח, לא אבוש ולא אפחד
להיות יהודייה בארצי.

לא זוכרת איך ומתי,
אך הבנתי את משמעות חיי.