"מה קרה?, את בסדר?"
אני נראית כאילו אני בסדר?
"למה את לא עונה?"
תנו סיבה, צריך סיבה.
"תעני לי!"
שמוק.


שוב חושבים שאני אילמת.
הם לא יעלו על הבעיה האמיתית, וזו בכלל לא בעיה.

שמתם לב פעם כמה מילים אסור להגיד?
כאלה שמחליפים בביפים, או רושמים במקומם כוכביות,
באמריקה יש שבב כזה, בטלויזיה, שמחליף את כל המילים האלו בביפ
קצר.
והם גם אף פעם לא מתקלקלים, השבבים האלה. אתם יודעים, כל דבר
אמריקאי בימינו מגיע מיפן.

תמיד ניסיתי להעמיד פנים שלא אכפת לי, להיות אדישה, לשחק אותה
קול עד שפשוט מצאתי את המתג,
זה איפשהו בין החצוצרות.
חשבתם פעם, איך נזירות שותקות וגם לא מקיימות יחסי מין?
זה דיי פשוט, כשעושים ביד, אז בסך הכל צריך לקשור כמה דברים..
והכל מסתדר, גם לא רוצים יחסי מין וגם לא מרגישים צורך לדבר.

החיים הרבה יותר פשוטים ככה. אף אחד לא מצפה שאני אגיד לו שאני
אוהבת אותו, וגם מילות קסם הן מחוץ לתחום. אף פעם לא אהבתי
מילות קסם, וממילא לא הייתי צריכה אותן. כשחושבים שאת אילמת
הכל מובן מאליו, לא צריך לבקש כלום, כי מביאים לך הכל ממילא.
ואולי בעצם זו עיסקת חליפין, אני אף פעם לא ביקשתי ממישהו
שיקשיב לי. הומר סמפסון אמר פעם, אני מקשיב אבל לא שומע. אני
אפילו לא רוצה שיקשיבו לי, שיפתחו לי את הדלת, וילכו.
שישארו לעולם זרים נחמדים.


ירדתי לזרוק את הזבל, ופתאום הוא התנפל עלי.
אני יודעת מי זה, זיהיתי את הפרצוף הלא מגולח שלו, זה היה השכן
מהדירה ממול. זה שאני רואה בכל בוקר.
אם לא הייתי יודעת טוב יותר הייתי חושבת שהוא איש מתורבת, עם
השיער הלבן, והעיניים הכחולות הגדולות, שהשתקפו בתוך בקבוק
כרגע.
שמעתי בחדשות, על אנס הבקבוק, שמכה את הקורבנות שלו בבקבוק.
מצד שני, גם היה לו כובע עם מצחייה, כנראה בשביל להסתיר את
הפנים שלו. ואולי זה אנס הכובע? או אנס האף? כבר קשה לדעת.


כן, זה אנס הבקבוק. דם חם מהמצח שלי החל זורם.. טרשים אדומים
כהים זרמו על פני, צובעים כל חלקה טובה בצבע האדום הזה, שחשבתי
שהיה שמור בחיי לרוטב הספגטי או במקרים הכי חמורים קטשופ.

אני לא אישה חלשה, בכלל לא. יכולתי להתנגד, יכולתי לעשות
משהו.. אבל ויתרתי מראש, כי גם ככה לא היה לי משהו ששווה
להתאמץ בשבילו בחיים.
אולי זה בגלל שהכל בא לי בקלות, ואני לא מעריכה כלום? אני
מעריכה אנשים. אני מעריכה את הרצל על המדינה שלנו, וגם על השם
של הרחוב. אני מעריכה את אמא שלי על זה שהיא סבלה אותי בגיל
ההתבגרות (עוד דיברתי אז.) אני מעריכה את יונה וולך, שידעה
להגיד את מה שאמרה, למרות שאם הייתי אומרת משהו זה לא היה זה.
אבל אני לא מעריכה את עצמי. איזה מין בנאדם אני? אנוכי.. כל
המחשבות האלה, בתוכי.. בלי שאף אחד יוכל לדעת. ואולי אני מגנה
עליהם? מטימטום? ממבוכה? מתסכול?


לכמה רגעים, הייתי הכלי שלו, צעצוע שגומרים לשחק בו וזורקים.
באמת גומרים.

התעוררתי בחדר הזבל, בין השקיות הכתומות המבריקות, לבין השקיות
השחורות עם השרוך הצהוב.
ניסיתי לקום, ונפלתי. החלטתי להניח את הראש על אחת השקיות
הכתומות, בדיוק על הציור של החתול עם השערות הסמורות. אם הייתי
חתול גם השערות שלי היו סומרות עכשיו.
פתחתי את העיניים בבהלה, שביב אור נכנס מהדלת.
הדם מאתמול כבר הספיק להתייבש, מותיר שבילים מפצע פתוח במצח.

שכנה אחת שאני לא מכירה נכנסה, עם שקית זבל שחורה של עיריית תל
אביב.

"אלוהים אדירים!"

בטח אדירים. פשוט ברור שהם אדירים!

"מה קרה??"

הממ. החלטתי להיכנס לחדר זבל ולעשות ביד עד זוב דם.

"את בסדר?"

טוב, די עם הציניות! זה לא מתאים עכשיו.. ניסיתי להגיד לה..
ניסיתי לעשות משהו, אבל לא הצלחתי להוציא מילה.

במשטרה אף אחד לא מקשיב לך, ובבית חולים בקושי נותנים את
הערכות האלה של היום שאחרי..אם רק היה לי קול לבכות.

בחדשות של חמש ראיתי את זה היה החידוש האחרון מארץ השמש העולה,
שבב בושה.


במטבח חיכתה לי הסכין, שכמו לא התאימה לסיפור הזה..היה צריך
להיות כאן סוף שמח, מין פנייה כזו, שתחזיר את תחושת הבטחון,
שתחזיר את החשק לחיות.
לא החזקתי הרבה, בכל פעם שלאסי נבחה רק נזכרתי בתיאלנדים. ואז
בסינים. ואז ביפנים.

מישהו פעם אמר לי, שאנשים מתים הם הזבל האורגני הכי טוב.