קצת אחרי הגשם
ריח של רטוב
עצוב ושמח ובכלל.
פחות כותבת, יותר מדברת, לפחות מנסה.
לא מסתכלת לאן, לא שואלת יותר. רק עושה.
לא מבטיחה הבטחות שאני לא מסוגלת לקיים.
לא נותנת שיאהבו אותי, לא נותנת לעצמי לאהוב.
לא רוצה להתאכזב
לא רוצה לאכזב.
ואני מתגעגעת, כלכך מתגעגעת.
הם אמרו לי שאתה עושה לי רע.
לא מבינים אותי. כל היום רק עצובה בגללך
ועדיין נשארת.
אז עכשיו הלכת, עכשיו אנחנו לחוד
ואין לי למי לספר, ואת מי לשאול
ושוב מפחיד כאן. ריק בלעדייך.
אתה מתגעגע בכלל?
אתה חושב עליי עדיין?
כל פעם מוצאת לי איזה תירוץ אחר כדי להישאר כאן.
פעם זה היית אתה, עכשיו זה משהו אחר. אולי זה הצחוק שלה כשאני
מספרת לה סיפור מצחיק, אולי זאת הדמעה שלו כשהוא מחבק. מה
שבטוח, זאת לא אני.
וזה סתם, אני יודעת. זה הכל בזבוז של זמן.
ואם הייתי יכולה לפחד קצת פחות, אז אני כבר לא הייתי כאן.
בלילה לא ישנתי. אמא אומרת שיש לי חום גבוה. אני רק רועדת
במיטה שלי, מתחת עשרות שמיכות, מאות תקרות, אלפי כוכבים. כדור
אחד שאולי יעזור לי לישון קצת. עוצמת את העיניים ורואה תמונות
מפחידות שחוזרות. ואני לא יודעת אם זה באמת, או אולי זה רק
חלום, ותכף אני אתעורר. במיטה נקייה, ואני אהיה בריאה, אני
אלבש פיג'מה עם ציורים של פילים ורודים. ואמא תעיר אותי בבוקר,
ותכין לי תה. ואני אלך לביצפר ושם כולם יהיו באמת, ואני לא
אשקר להם, ולעצמי.
הוא כל הזמן שואל איך זה שאני משתנה ליד כולם, ולמה אני לא
יכולה להיות פשוט עצמי. אני אומרת לו, שזה קשה לאנשים לראות
אותי עצובה, שלא אכפת להם בכלל, הם אבל מעדיפים שמסביבם כולם
יהיו שמחים, שיחייכו, כי זה לא כלכך כיף לראות אנשים עצובים.
הוא אומר שלו זה בכלל לא אכפת. ושהוא מעדיף שאני אהיה מה שאני
באמת מאשר שאני אהיה שמחה בכאילו.
וכל פעם מישהו אחר
ששואל שאלות,
אולי כי אכפת לו, ואולי סתם.
לא ידעתי שזה כלכך ברור. ואני אומרת שאני מפחדת, ואפאחד לא
מבין ממה. אז רק בוכה בתוך עצמי, בלי להוציא את הדמעות החוצה,
לא מצליחה.
סנטה קלאוס הוא איש שמח. ותכף זה החג שלהם, שכולם שמחים בו.
אפילו האנשים הכי עצובים הם שמחים אז. כולם חייבים להיות
שמחים.
ואני לובשת כובע אדום כמו שלו, כובע ענק שמכסה לי את כל הראש,
וביחד איתו אני לובשת איזה חיוך, בשבילם.
"לפחות את מכסה את זה טוב, לובשת על עצמך שכבות שיכסו, כובעים
שמחים של אנשים שמחים.." לפחות זה.
"את יודעת שפעם חשבו שאנשים כמוך הם משוגעים? לא הרשו לאנשים
כאלה לחיות. זה היה אסור להיות עצוב. לפחות עכשיו כבר הבינו.."
מחייך. ואני אומרת לו שזה בכלל לא ככה, ושאפחד לא באמת מבין.
הוא אומר לי שאולי כדאי שאני אלך לפסיכולוג, או משהו שיכול
לעזור. הוא אומר שהוא ראה את זה כבר מזמן, ושהוא תמיד חושב על
איך הוא יכול לעזור לי. ואני כמו תמיד, רק מפחדת עוד יותר.
אני בקושי יודעת כבר איך להביע, אני רק מוסיפה עוד ועוד מילים
שאולי יתארו.
"את עוד תפלי עמוק עמוק
עוד תתרחקי רחוק רחוק
וזה אפעם לא יעבור.."
זה אף פעם לא יעבור.
סליחה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.