ניקינו, קרצפנו, חיטאנו, ביערנו,
כמעט את כל הכתמים העלמנו.
הכל מבריק,
גם הקליע,
שנורה אל תוך הלב,
השאיר פה עוד עולם אחד חרב.
והכתם כאן טרי,
אך כבר יבש,
ואין לו סוף,
מטאטאים את פני השטח
אל מתחת למחשוף.
ועוד יאוש נגלה,
ועוד כאב יצא לאור,
ונפסח על הנקיון הפעם,
כי תמיד יש עוד גיבור.
והכתם הזה, שלא נעלם,
זה הכתם שלכם ושלי,
זה כתם הדם,
של כולם.
הוא שפוך,
הוא ניגר,
הוא בוהק,
ולא נגמר,
הוא שורף לי את הראש,
ואת הרצון לשחר;
הוא רוצה נקמה,
על כך שלכלך וטימא;
הוא רוצה נקמה,
על כל נשמה,
שהפכה לכתם
באמצע דממה;
הוא ישיג נקמה,
גם בעזרת מלחמה,
אך לנפש השפוכה
לא תבוא עוד תקומה.
רק שנאה טהורה,
וקנאת אדמה;
כי הדם הזה,
כבר גאה והמה.
נכתב בליל הסדר, כולכם יודעים מה קרה אז... |