הוא מתהלך לו באפלולית החדר, בודק את המקום בעזרת עיני השקד
היפות שלו. על הכסאות המסודרים בסדר מופתי כל כך לאורך הקיר,
יושבים להם כשנים עשר איש. אין לו מושג מי הם האנשים האלו או
מה הסיבה שהביאה כל אחד מהם לכאן, אבל הוא יודע טוב מאוד
שכולם, מהצעיר עד הגוסס, יודעים טוב מאוד מי הוא. הם ראו את
פרצופו בימים האחרונים בכל עיתון או מהדורת חדשות שעיניהם
המשוטטות הצליחו לתפוס, שאזניהם המוטרדות הצליחו לקלוט.
הוא מגיע לקצה החדר, קיר לבן עומד שם. "מי לעזאזל קבע שהקיר
הזה יעמוד פה?" הוא חושב לעצמו, "ולה לעזאזל אני כל כך בטוח
שהוא לבן? למה הצבע הזה, החסר והמטריף, הוא לא ירוק? או שחור?
או מג'נטה בסיסית?!!" והוא בועט חזק בקיר, רק כדי להיזכר בעצב
שהוא עשוי מכמה קילוגרמים של בטון, בניגוד לנעל שלו...פניו
מתעוותות בכאב, ומפיו מסתננת קללה עסיסית. הוא מביט סביבו,
ונוכח כי אפילו זוג עיניים אחד לא שם לב לתקרית שזה עתה קרתה,
כנראה זהו דבר יומיומי.
הדלת השלישית מתחילת המסדרון נפתחת, ושני גברתנים עוזרים לאשה
קטנה וכחושה ללכת אל עבר המעלית. הוא מביט בה. כ-1.50, 50 קילו
הוא היה מהמר, לפחות רבע מזרחית. לרגע הוא תופס את עיניה.
ממבטה הוא טועה לחשוב שהיא מביטה ישר דרכו אפילו לא מציירת
לעצמה את תמונתו באישוניה, אך צעקתה "יא בן זונה פסיכי" המלווה
ביריקה מוכיחה אותו על טעותו.
מישהו בתחילת השורה מתחיל לבכות. בכי צורם מאוד, אך זגוג משהו,
דומה לניגון חליל של נגן חסר אוריאנטציה, חסר רגש.
בתוגבה לכך מישהו מתחיל לצחוק. צחוק היסטרי, מטורף. במהלך
הצחוק האיש נופל מכסאו ומתחיל להשתעל. למרות שנראה, כי הוא
נחנק, אי לא ניגש לעזור לו. כעבור כמה שניות האיש קם לבדו
וחוזר לישיבה הקטטונית שהעסיקה אותו עד עכשיו.
"מוזר" הוא חושב לעצמו, "נראה כאילו הם היו כאן כבר הרבה זמן"
לפתע נשמע צופר חשמלי מחריש אזניים. שני אנשים נופלים במהרה על
הרצפה ומכסים את ראשיהם "הסורים!!! הסורים באים!!!", ומיד באים
שני הגברתנים וסוחבים אותם על כתפיהם אל מחוץ לחדר. "ארוחת
צהריים!" צועקת האחות שנכנסת אחריהם. כל יושבי הכסאות קמים
בשקט וניגשים לעבר הדלת, והוא, יותר מהיעדר החלטה כיצד לפעול
ופחות בגלל רעב, הולך אחריהם.
"לא בשבילך, שטן שכמותך..." מסננת לעברו האחות וטורקת את
הדלת.
הוא חוזר לטיל במסדרון, שנראה כעת אפילו יותר לבן..."לעזאזל עם
זה, הוא חושב לעצמו".
לפתע נפתחת הדלת הראשונה. "בוא תיכנס בבקשה" הוא שומע קול,
ומסיק שהוא לעברו שכן אין איש בחדר. הוא הולך בעקבות בעל הקול
ומגיע אל תוך משרד (לבן, כמובן), שבתוכו ספה, שולחן עבודה,
כסא, ספריה והמון תמונות על הקיר.
"שב בבקשה" אומר לו בעל הקול, כנראה אחד הרופאים. "למה שלחו
אותך אלי, אתה יודע?"
הוא שוקל אם לענות, איך לענות. הוא לא חש מוכן עדיין. "למה אתה
חושב?" הוא עונה בטון חסר יחס, "למה למשל שלחו לכאן את שאר
האנשים שישבו?"
"או, הם ישבו כאן מרצונם חופשי, לרובם יש פגישה איתי רק בעוד
חצי שנה, הם סתם חשים שאין להם דבר טוב יותר לעשות מאשר לשבת
בחדר ולהתעסק בלבן שבקירות..."
"ולמה הם כאן מלכתחילה?" הוא ממשיך להרוויח זמן.
"לא שזה מחדש לך משהו, אבל הם חולים פסיכיאטריים, אנשים
המהווים סכנה רצינית לזולתם או לעצמם, שאם נשחרר אותם מרבית
הסיכויים הם שמישהו ייפגע...אתה מבין?"
הוא מהנהן.
"אז למה אתה פה?" הרופא ממשיך
"אני?" הוא שואל, ועל פניו מתנוסס חיוך חולני ולו בכדי לשוות
להם איזשהו מבט, טיפה אחרונה של רגש, "אני רצחתי את הבת
שלי..."

גל-עד להודיה קדם-פימשטיין הקטנה והאהובה שאיבדה ברשע אכזרי את
זכותה לחיים, וכקללת-עולם לרוצח יימח שמו, שירגיש בעזרת השם את
זעמו של צדק השמיים.